במכבשי בית הדפוס של אברהם בן יצחק בן גרטון, בעיר רג'ו די קלבריה (Reggio di Calabria), הודפסה בשנת 1475 המהדורה הראשונה, שלוש-מאות עותקים בסך הכל, של פירוש לתורה לרבי שלמה בן יצחק, הוא רש"י, בכתב ספרדי-בינוני. מרבית עותקי הספר נשלחו בתום ההדפסה לספרד. עותק יחיד של הספר נשמר עד ימינו, בספריית פרמה שבאיטליה.

לענייננו חשובה מהדורה זו לא בשל תוכנהּ – הפירוש שעימו נכנס כל פעוט יהודי באוהלה של תורה, שכבר הופיע והופץ בכתבי יד מאות בשנים קודם לכן. גם העובדה שמדובר בספר העברי הראשון שבו מופיעה שנת הדפסה היא כרגע רק בגדר קוריוז משעשע. העניין שלנו נוגע לגופן חדש שהופיע בדפי הספר. עד מהרה נפוץ הגופן בספרים אחרים, ושימש למטרות נוספות. אולם, השם שבו נודע לראשונה הגופן הוא השם שדבק בו, וכך הגיח לעולמנו הכתב הקרוי כתב רש"י.

את תבנית האותיות שבחר לא פיתח אברהם המדפיס בעצמו. בניגוד לשם שבו זכה הגופן החדש בספר, בעת יצירתו לא התבסס המדפיס על כתב ידו של הרב והפרשן בן המאה האחת-עשרה. הסיבה לכך פשוטה: אף אוטוגרף של רש"י (אוטוגרף = עותק מקורי של יצירה בכתב ידו של המחבר) לא שרד עד ימיו. הגופן החדש שיצר נוצר בהתבסס על סגנון הכתיבה הספרדי שפגש בארץ מוצאו.

סמוך לשנה שבה הודפס הספר, עזב המדפיס אברהם את מולדתו ספרד והיגר לאיטליה. אם נעמיד את הגופן החדש אל מול הכתיבה הספרדית הבינונית שהופיעה אך שנים ספורות בכתב יד מדרום איטליה, נבחין כי מדובר באותו סוג כתיבה. ההבדל היחיד הוא שהסופרים נוהגים לסגנן את צורת האותיות, בעוד שאותיות הדפוס נשארות קבועות. עקרונות הכתיבה הם אותם עקרונות, וצורת האות הבסיסית נשמרת.

לפני הגירוש הפיצו המהגרים את הכתיבה הספרדית במקומות מגוריהם החדשים, אחרי הגירוש – הפיצוה המגורשים. זו הסיבה שטיפוס כתב זה, בלשון החוקרים, הוא הנפוץ ביותר בימי הביניים, והשפעתו חורגת מעבר למקום הולדתו ונעוריו.