בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵילִילוּ בָּנַי. בלילה הזה ישראל מקוננים ובוכים כי בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. כנאמר (מל"ב כה ט): וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ גו' וְאֶת־ כָּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ, ודרשינן במסכת מגילה (כז,א): מקום שמגדלין בו תורה ותפילה. וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגוּ בִיגוֹנַי. יאמרו הקינות. וְיִבְכּוּ אֶת הַשְׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה':

בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵל מַר. תילל יללה מרה. עֲנִיָה. כנסת ישראל. נֶחְדֶלֶת. עזובה, כענין (איוב ז טז): חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי־הֶבֶל יָמָי. וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִים מוּבְדֶלֶת. היא כבת המסולקת מבית אביה בעודו חי. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ. לגלות. וְנִסְגַר הַדֶלֶת. שבו פתח הגאולה. וְהָלְכָה בַּשִׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת.כנאמר בתוכחה (ויקרא כו לח): וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. וכל זאת אירע בְּיוֹם שֻׁלְחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. כשנתקיים בה(איכה ד יא): כִּלָּה ה' אֶת־חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן גו'. וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת יָצְאָה מֵאֵת ה'. כנאמר ביחזקאל בגחלים שהטיל גבריאל על ירושלים (י ב): בֹּא אֶל־בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל־תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי־אֵשׁ גו' וּזְרֹק עַל־הָעִיר: בליל זה:

בְּלֵיל זֶה הַגַלְגַל סִבֵּב הַחוֹבָה. על ידי שכשלו ישראל בחטא המרגלים בליל זה ובכו בכיה של חינם נחרט במזל אותו יום סימן חובה לישראל, וכשנתמלאה סאתם של ישראל גלגל עליהם הקב"ה את הפורענות לאותו יום, וכדתניא (תענית כט,א): מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כו', שחרב בו הבית בראשונה ובשניה. רִאשׁוֹן גַם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. ממה שחרבו שניהם באותו יום שמעינן שהיום גורם. וְעוֹד לֹא רוּחָמָה בַּת הַשׁוֹבָבָה. ושוב לא האריך אפו עוד. הוּשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ. מי ארס. וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. כדין סוטהד]. וְשֻׁלְחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה. כנאמר(איכה ג יז): וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה, כל תפנוקים שהיתה למודה בבית אביה בטלו ממנה. גְדוֹלָה הַשִׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. פי' ר' אשר: רבו וארכו ימי הגלות מימי הבית. וּכְאַלְמְנוּת חַיוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. כאלמנה שאין בעלה עשוי לשוב, וכעגונה שאינה יכולה לינשא לאחר.וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַד' שְׁכֵחָנִי, לשון פסוק בישעיה (מט יד). בליל זה:
ד] ואולי מֵי רוֹשׁ בעוון עבודה זרה, כדמצינו בעון העגל (שמות לב כ): וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה בעוון גילוי עריות כסוטה.

בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְאוֹרוֹת. חשך עולמי. לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטוּל מִשְׁמָרוֹת. בטול עבודתו. בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי. הקיפוני. אֲפָפוּנִי עטפוני.צָרוֹת. וְגַם קָרָא מוֹעֵד. כנאמר (איכה א טו): קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי. בְּדִין חָמֵשׁ גְזֵרוֹת. לא נראה דמיירי בה' דברים שארעו בתשעה באב, כי אותן עסק בהם להלן בפרוש. אלא בְּדִין חָמֵשׁ גְזֵרוֹת, כלומר במשפט חמשה ענשים, והם: חרב ורעב וחיה רעה ודבר וגלות, והם מפורשים ביחזקאל (יד כא): כִּי־אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל־ יְרוּשָׁלָם גו'. והחמישי מפורש במקרא אחר (שם ה יב): וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל־רוּחַ אֱזָרֶה גו'. בְּכִי חִנָם בָּכוּ. כנאמר (במדבר יד א): וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת.שאל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט,א). יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת ה'. כי רצה המקום לגלגל חובה ליום חייב, להודיע כי מאותה שעה נגזר עליהם, כדמשמע מהכתובים בתהלים (קו כד־כז) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה גו' וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת, הרי שכבר מאז נגזרה עליהם גלות. בליל זה:

 בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. כדתנן (תענית ד ו): ה' דברים ארעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בתשעה באב כו'. גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. כשמרדו, כנאמר (במדבר יד כג): אִם־יִרְאוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל־מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. וְדָבְקוּ בוֹ. ביום ט' באב. צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. כמפורש במשנה שם. יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגוֹעַ פְּגָעוֹת. מסוגל לפורענות. וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. פי' ר' אשר: אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר והחריבוהו. ומיהו כל זועות בלשון חכמינו הוא קול שבידי שמים, ולכן נראה: והעמיד האויב, הקב"ה העמיד את נבוכדנאצר על כרחו, כדדרש באיכה רבה (פתיחתא כג): אמר רבי, י"ח שנה היתה בת קול יוצאת בפלטין של נבוכדנצר ואומרת, עבדא בישא זיל חרב ביתה דמרך דבניה לא שמעין ליה. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'. כלומר עמוד וחגור עצמך למלחמה כי קרב זה היום שאני מבקש להחריבו. בליל זה: