מדרשים לטו-בשבט
"בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשבחים הם! וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קילקת אין מי שיתקן אחריך." קה"ר ט.
"כי תבואו אל הארץ ונטעתם"- אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם."
"אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך? אמרו להם: אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אמרו להם: הלוואי נשמיע קולנו וניראה. אמר רב הונא: לא משום הטעם הזה, אלא: אילני מאכל על ידי שהם כבדים בפירותיהם, לפיכך אין קולם הולך, אבל אילני סרק, על ידי שהם קלים בפירותיהם- קולם הולך." בראשית רבה ט"ז.
"כי תבואו אל הארץ", ויקרא יט' כג'.
"תרנגולת זו כשאפרוחיה דקים היא מכנסתם ונותנתם תחת כנפיה ומחממת אותם ועודרת לפניהם וכשהם גדלים אם אחד מהם מבקש לבא אצלה, היא מנקרת לו בראשו ואומרת לו: לך עדור באשפתך כך, כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, היה המן יורד והבאר עולה להם והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפים אותם ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיוון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה: כל אחד מכם יטען מכושו ויצא ויטע לו נטיעות" . ויקרא רבה כ"ח
מדוע טו' בשבט בשבט?
התאריך החקלאי על פי ההלכה נקבע לחמישה עשר בשבט משני טעמים:
עד חמישה עשר בשבט כבר עברו רוב ימות הגשמים ומעתה ואילך הפֵּירות מתחיל מתחילים להבשיל:
"ועולה השרף ונמצאו הפֵּירות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א).
טעם נוסף קשור אף הוא בנתוני הטבע. תאריך זה הוא נקודת זמן שבה כלים מי הגשמים שנקוו באדמה בשנה שעברה ומתחילים להצטבר מי הגשמים שירדו השנה.
"עד כאן חיים האילנות ממֵי השנה שעברה; מכאן ואילך חיים ממֵי השנה הבאה" (ירושלמי, ראש השנה פ"א ה"ב).
ועוד על... מדוע בטו' בשבט?
ידועות המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל. גם לגבי קביעת התאריך המדויק של ראש השנה לאילנות נחלקו ביניהם. לדעת בית שמאי ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ולדעת בית הלל הוא בחמישה עשר בו.
יש המסבירים את מקור המחלוקת בהבדלים אקלימיים וגאוגרפיים בארץ ישראל. חכמי בית שמאי הקדימו את פסיקתם לאחד בשבט על סמך נתוני האקלים באזורים החמים בארץ, כמו העמק והשפלה, שבהם מקדימים הצמחים לפרוח. לעומתם, חכמי בית הלל בחרו בחמישה עשר בשבט על סמך נתוני האקלים באזור ההררי בארץ, שבו קריר יותר, החורף מתארך במקצת והפריחה גם היא. ההלכה שנקבעה היא של בית הלל: חמישה עשר בשבט.
ראש השנה לאילנות
בפעם הראשונה מוזכר ט"ו בשבט במשנה ובתלמוד בשם 'רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן'. במשנה (מסכת ראש השנה א, א) הוא נמנה עם אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים: אֶחָד בְּנִיסָן, אֶחָד בֶּאֱלוּל, אֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
"בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".
ט"ו בשבט נקבע כדעת בית הלל.
ט"ו בשבט הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת. יום זה הוא נקודת ציון שעל פיה קובעים את מניין שנות הפרי והפרשת תרומות ומעשרות. לכן, פֵּירות שחנטו (החלו להבשיל) לפני ט"ו בשבט נחשבים לפֵּירות של השנה שעברה, ופֵּירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים לפֵּירות של השנה החדשה.
ומניין השנים לשם מה?
מניין שנותיו של הפרי חשוב לצורך קיום כמה מן המצוות התלויות בארץ, מצוות שמקיימים רק בארץ ישראל ועניינן פֵּירות האילן, כגון: איסור עָרלה. בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ, הפרי הגדל עליו אסור באכילה ובהנאה והוא נקרא 'עָרלה'. בדרך כלל פרי זה נקטף ומושמד. בשנה הרביעית הפרי מכונה 'נטע רבעי'. בזמן שבית המקדש היה קיים, נאכל הפרי של השנה הרביעית על ידי בעליו בירושלים. כיום פודים את הפרי של השנה הרביעית במטבע בשווי של פרוטה ורק אחר כך אפשר לאכול אותו. החל מהשנה החמישית הפֵּירות מותרים לאכילה בכל מקום ובלא הגבלה.
ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע גם לעניין תרומות ומעשרות. כלומר, על פי ההלכה, על החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכוהן, ללוי ולעניים מן היבול שגידל בשנה מסוימת. כאמור, ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע את סיומה של אותה השנה לגבי פרי האילן. משום כך כל מה שגדל עד לט"ו בשבט הוא יבול של אותה שנה, וממנו צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות. בימינו, הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק. פרי שנקנה מגוף פרטי ולא דרך מרכזי שיווק מחייב את הקונה בהפרשת תרומות ומעשרות בעצמו.
גלגולו של חג
ט"ו בשבט, שעיקר עניינו בגידולי הקרקע בארץ ישראל, נתפס חג מקומי. כיצד, אם כן, מציינים בחו"ל יום שמאפיין מצוות התלויות בארץ ישראל?
מי שאינו מתגורר בארץ יכול לאכול מפֵּירותיה ולברך עליהם ועל ידי כך לשמור על הקשר עם המולדת ולשמר את זיכרונה. ברוח זו נחוג ט"ו בשבט בעולם, ובקהילות השונות בו התפתחו עם השנים מנהגים שונים הקשורים לט"ו בשבט.
על פי עדויות, בקרב יהודי אשכנז נהגו כמה מנהגים בחמישה עשר בשבט: הרבו באכילת פֵּירות ארץ ישראל, בירכו ברכת שהחיינו על הפֵּירות, לא קבעו תענית ציבור ביום זה ולא אמרו תחנון. בקהילות ספרד לא ציינו את ט"ו בשבט עד המאה השבע-עשרה. במאה השבע-עשרה חל שינוי מוחלט באופן ההתייחסות לחג. ר' בנימין הלוי מצפת מתאר בספרו 'חמדת ימים' כיצד ראוי לציין את ט"ו בשבט. הלוי תיקן תיקון מיוחד ליום זה ובו 'סדר ט"ו בשבט': סעודה שבה אוכלים שלושים מיני פֵּירות מפֵּירות ארץ ישראל, נאמרות ברכות ותפילות על כל פרי ונקראים פסוקים מהתנ"ך מהמשנה ומספר הזֹהר.
הפרק על סדר ט"ו בשבט מתוך הספר 'חמדת ימים' הודפס בספר מיוחד 'פרי עץ הדר' שמצא את דרכו לקהילות ישראל באיטליה, בתורכיה, בארצות הבלקן ובארצות המזרח מבוכרה ועד מרוקו. הספר יצר מסגרת דומה לציון החג בכל הקהילות. מחדשי היישוב בארץ בשנת 1908 ראו בט"ו בשבט יום חג של ארץ ישראל וסברו שראוי לקיים בו הלכה למעשה את מצוות הנטיעה בארץ. כך קיבל ט"ו בשבט את אופיו המיוחד והחגיגי: חג הנטיעות, נוסף על הפן ההלכתי.
ארוחת חג
בעדות ישראל השונות, בעיקר אצל המקובלים, נהוגה מסורת של ארוחה חגיגית בט"ו בשבט. הארוחה המכונה 'סדר ט"ו בשבט' מבוססת בעיקר על פֵּירות האילן ועל תוצריו. הסדר הקבלי עוסק בלימוד קטעים נבחרים ובאמירת פסוקים שעניינם בעץ, בפרי העץ ובקשר שבין תחיית הטבע לתחיית העם. את הסדר מלווה שתיית ארבע כוסות יין. כל כוס היא סמל לפניו המשתנות של היקום.
תחילה מוזגים כוס יין לבן המסמל את הטבע הרדום ומברכים ואוכלים חיטה, זית, תמר וגפן-ענבים. מוזגים כוס שנייה שרובה יין לבן ומיעוטה יין אדום, כדי לסמל את הטבע המתעורר לצמיחה ולפוריות, ואוכלים תאנה, רימון, אתרוג ותפוח. שותים כוס שלישית שחצייה יין לבן וחצייה יין אדום, כדי לרמוז על המאבק הקיים בטבע בין ימות הגשמים לימות החמה, ואוכלים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים. הכוס הרביעית היא של יין אדום בלבד, לציון התגברות ימות החמה, התעוררות העצים וכניסתם לתקופת הצמיחה והפריון.
'סדר ט"ו בשבט' הפך לסעודה חגיגית גדולה סביב שולחנות עמוסים בפֵּירותיה של ארץ ישראל.
כיצד חוגגים?
לצד המנהגים האחידים ורוח החג המשותפת שהביא עִמו הספר 'פרי עץ הדר' נותר מקום לגיוון ולהתאמה תרבותית. הספרדים בירושלים יצאו לקברות הסנהדרין ולקבר שמעון הצדיק או שנהגו לשבת בצל העצים הרעננים בעין רוגל. המקובלים בצפת יצאו למערת ר' שמעון בר-יוחאי (רשב"י) בפקיעין וקיימו שם טקס קטיף חרובים מהעץ שבפתח המערה. באיזמיר התקשרה אכילת הפֵּירות לשלום בית. בכורדיסטן נהגו לשלוח מנות של פֵּירות איש לרעהו. בסלוניקי הוסיפו לסעודת הפֵּירות חמין מחיטים ומערמונים קלויים. בחצרות החסידים היה המלמד מספר לתלמידיו בשבחה של ארץ ישראל ופֵּירותיה.
מתוך אתר משרד החינוך
"כי תבואו אל הארץ", ויקרא יט' כג'.
"אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם". ויקרא רבה כ"ה
"כי תבואו אל הארץ", ויקרא יט' כג'.
"...ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ.". ויקרא רבה קדושים כח'
מנהגי החג
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.
נהוג לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל המפורטים בפסוק הבא:
"ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, ארץ זית ותמר ודבש" (דברים ח', 8).
חכמי הקבלה אף מהדרים ומוסיפים "סדר" ט"ו בשבט, שמסביר ומרחיב את משמעותם הפנימית של הפירות, וכולל גם ברכות, שירים ודיון.
מברכים על אכילת פירות:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ".
בט"ו בשבט מקובל לאכול "פרי חדש" (פרי העונה שעדיין לא טעמתם ממנו בעונה הנוכחית), ולומר את הברכה הבאה:
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
מדרש אדריאנוס והנוטע והזקן
מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה, והיה הולך עם גייסות שלו להלחם עם מדינה אחת שמרדה בו, ומצא זקן אחד שהיה נוטע נטיעות של תאנים, א"ל אדרינוס אתה זקן עומד וטורח ומתייגע לאחרים, א"ל לאדרינוס אדוני המלך, הריני נוטע אם אזכה אוכל מפירות נטיעתי, ואם לאו יאכלו בני, עשה שלש שנים במלחמה, וחזר לאחר שלש שנים, מה עשה אותו זקן, נטל כלכלה ומילא אותה ביכורים של תאנים יפות, וקירב לפני אדרינוס, א"ל אדוני המלך קבל אלו התאנים, שאני הוא אותו זקן שמצאת בהילוכך, ואמרת אתה זקן מה אתה מצטער ומתייגע לאחרים, הרי כבר זיכני הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי, ואלו בתוך הכלכלה מהם, אמר אדרינוס לעבדיו, טלו אותה ממנו ומלאוה אותה זהובים, ועשו כך, נטל הזקן את הכלכלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את המעשה, היתה שכינתו עומדת שם שמעה מה אמר הזקן, אמרה לבעלה כל בני אדם הולכים, והקב"ה נותן להם, ומזמן להם טובה, ואתה יושב בביתך חשוך באופל, הרי [שכן] שלנו כיבד את המלך בכלכלה של תאנים, ומילא אותה לו זהובים, ואתה עמוד וטול סל גדול, ומילא אותו מיני מגדים מן תפוחים ותאנים, ושאר מיני פירות יפים, שהוא אוהב אותן הרבה, לך וכיבדו בהן, אולי ימלא אותו לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן, הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומילא אותו תפוחים ותאנים, וטען על כתיפו, וקירב לפני המלך בקופנדר, ואמר לו אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים, אמר המלך (לסדריוטין) [לסרדיוטין-יח' צבאית], טלו הסל וטפחו לו על פניו, וכן עשו וטפחו אותו על פניו, עד שנפחו פניו, ושברו את עיניו, ועשאוהו דוגמא, והלך לביתו כשהוא עשוי דוגמא ובוכה, והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים, וראתה אותו פניו נפוחות, וגופו מושבר ומוכה, אמרה לו מה לך, אמר לה ששמעתי לך והלכתי וכבדתי אותו באותו דורון, וטפחו אותי על פני, אילולי שמעתי לך והיטלתי בסל מיני פירות קשין, כבר היו מרגמין את פני ואת כל גופו בהן, וכל כך למה, ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן, לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע, אפילו זקן, אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם (בראשית ב ח).
מדרש תנחומא (בובר) פרשת קדושים
ניתוח מעשיה
המדרש משקף קרוב לוודאי את הימים שאחרי מרד בר כוכבא, שעה שהאחיזה של עם ישראל בארץ עמדה בסכנה. בנסיבות אלה ראה הדרשן צורך מיוחד ללמד על חשיבות הישיבה בארץ ועבודת האדמה.
המעשה פותח באדריאנוס המטייל כביכול בשבילי טבריה.
אדריאנוס קיסר רומי שחי במאה השנייה לספירה ןדיכא את מרד בר כוכבא ונתפס כמי שהביא שואה על עם ישראל. אחרי דיכוי המרד נגלו תוצאות המאבק לעיני כול. תושבים רבים נהרגו, נשבו או נמכרו לעבדים. קרקעות רבות הופקעו מבעליהן על ידי השלטונות, ויישובים רבים נהרסו. שדות נשרפו ומטעים נגדעו, יהודה נהרסה כמעט כליל, ועמל של שנים ירד לטמיון. אדריאנוס הצליח לדכא את המרד, אך כדי למנוע הישנות של מרד כזה בעתיד לא הסתפק בחורבן והחליט להכות מכה ניצחת את היהדות עצמה. לכן פגע פגיעה אנושה במעמדה של ירושלים - במקום שבו עמד בית המקדש בנה אדריאנוס מקדש לאל הרומי יופיטר, ובמרכז הר הבית הציב פסל של עצמו. את שמה של ירושלים שינה לשם הרומי "איליה קפיטולינה״. אדריאנוס גזר גזרות שמד רבות, ביניהן - לא ללמוד את מצוות התורה, לא לסמוך חכמים חדשים שישמשו כהנהגה רוחנית, לא לקיים ברית מילה, חופה וכו׳. מי שנתפס מפר את הגזרות, הוצא להורג בעינויים קשים. על כן כינויו בקרב היהודים באותה תקופה היה ״שחיק עצמות״, קללה שפירושה: שיישחקו עצמותיו. לאחר שנים מספר בטלו הגזרות, והיישוב היהודי הלך והתאושש אט אט, אך התחדשות זו לא ניכרה ביהודה וירושלים אלא בגליל שבו מתרחש סיפורנו.
בפתיח, שיחה בין אדריאנוס והזקן הנושאת אופי נינוח ואפילו ידידותי. אם אין יודעים את הנסיבות ההיסטוריות שברקע, אפשר לראות את השיחה כשיחה טבעית בין מלך לאחד מנתיניו. במקור בויקרא רבה פונה המלך לזקן תחילה וקורא – סבא, סבא אי קרצת לא חשכת״, דהיינו, אם היית משכים לא היית צריך להחשיך, ועניינו – אם היית נוטע בצעירותך לא היית צריך לעסוק בכגון אלה בזקנתך. ניסוח עדין זה המשתמש במוטיב של מלך סקרני הפונה לזקן חרוץ, לובש פנים שונות לחלוטין, כשיודעים מה עשה אדריאנוס לעם ישראל. הנה, האמורא ר' שמעון בן יקום (חי כמאה חמישים שנה אחרי מרד בר כוכבא) זוכר לומר – ״...שלא היו זיתים מצויין שבא אדריאנוס הרשע והחריב את הארץ, אבל עכשיו שהזיתים מצויין...״ (ירושלמי פאה פז, הא).
דומה שבתודעת הדור נזכר אדריאנוס גם כמי שהשמיד את החקלאות, ועל רקע זה בא סיפורנו ומלמד על חידושה של הנטיעה בהסכמתו של אדריאנוס.
ברור שעל פי נתונים אלה הדיון בינו לבין הזקן חורג מדיון אנושי פשוט בין בעל הסמכות לבין איכר, המקובל בסיפורי עם רבים, והופך להיות ויכוח לאומי ממדרגה ראשונה. הוויכוח מתחדד על רקע מקום ההתרחשות. טבריה הפכה להיות מרכז יהודי מוביל בימי רבי יהודה נשיא, כשני דורות לאחר מרד בר כוכבא, וכך היא משתקפת במדרשנו. מרכז הכובד של היישוב היהודי עבר לגליל. אדריאנוס "מחריב הארץ״, העובר כביכול בשבילי טבריה, מתוודע ליישוב יהודי חדש ונוכח לדעת כי חרף גזרותיו והגבלותיו, עם ישראל ממשיך ליישב את ארץ ישראל. בשלב הבא בדו-שיח מנסה אדריאנוס להניאו מלנטוע בהדגישו את גילו המופלג. לעומתו, הזקן מדגיש את הדאגה לבניו ולדור הבא. בהערתו של אדריאנוס ״אם תזכה לאכול מהן תהא מודיע לי" החותמת את הדו-שיח בתמונה זו, יש מידה מסוימת של חוסר אמון מהול בציניות.
לאחר הבשלת הפֵרות, הזקן, שלא שכח, מובילם לארמון המלך. בדין ודברים קצר בינו לבין השומרים הוא מוכיח את נחישותו להיכנס לארמון כדי להוכיח למלך שלמרות ספקנותו, הוא צדק ולא המלך.
כאן מורה אדריאנוס לעבדיו לכבד את הזקן, להושיבו על כיסא זהב ולמלא את כלכלתו (כלכלה=סלסלה) דינרי זהב. את בקשתו התמוהה הוא מסביר לעבדיו במילים: ״בוראו מכבדו ואני לא אכבדו?״. יש בכך משום הודאה כי הזקן הוא שניצח. המדרש מתייחס לאמירה זו כאל אמירה שיש בה משמעות לאומית רחבה. המסר הוא כי גם אם נכשל עם ישראל במאבק הצבאי נגד אדריאנוס, הוא ינצח בכוח ההיאחזות האיתנה בקרקע.
משמעות הסיפןר - לאומית, כי לסיומו יש משמעות: ״בוראו מכבדו, ואני לא אכבדו?״ במה מכבדו בוראו? בוראו מכבדו בהצלחת מעשי ידיו; בוראו מכבדו בחכמה שחלק לו, באריכות ימים, בהיותו מושרש בארץ; במעשה ידיו הזקן מייצג את ההמשכיות ואת יכולת הקיום הלאומית; בחכמתו הוא עומד כנציג לאומי בעימות עם מלך עוין, והוא מנצח בוויכוח.
אין זה ניצחון משום שהמעשה מעיד מצד אחד על ניצחון, מדגישה ומבליטה מצד אחר את חוסר היכולת להביא ביכורים למקדש בירושלים. כידוע התאנים מבכירות ראשונות, והן ראשית הביכורים. עניין זה מוצא ביטויו בסדר שבו כתובים הדברים במשנה - "כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר קושרו בגומי ואומר: הרי אלו ביכורים״ (משנה, ביכורים פג מא). מכאן שניצחון מתוחכם על מלך זר עדיין אינו חזות הכול.
זוג שכנים לחקות את ״הצלחתו" של הזקן בהנחה שהקיסר אוהב תאנים. הם הביאו לו מפרותיהם, אך אלה הושלכו בפניהם ברוב ביזיון וקצף, ולא נותר להם אלא להתנחם בכך שלא היו אלה אתרוגים והלקח, שלא יבטל אדם עצמו מהנטיעות גם אם זקן הוא.
