מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן?
הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל.
לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?
אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו.
מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה.
התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבאי רבאי, בני כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן!
באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפקדון לרבו?
כך אמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
אמר ר' חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי, לא)