לזכר יהודי קהילות יוון
יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, וראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת שלטון ביזנטיון סבלה הקהילה מגבלות ורדיפות, ואולם עם תחילת שלטון העות'מאנים במאה ה-15, חל שיפור בחיי הקהילה, ויהודים רבים שגורשו בגירוש ספרד התיישבו מחדש ביוון. המגורשים נעשו ליסוד הדומיננטי בקהילה, שנהגה ברובה לפי מנהגי יהדות ספרד, ואולם באיים ובמקומות נוספים נשמרו קהילות של יהודים רומניוטים, ששמרו על מנהגים דתיים קדומים ודיברו בניב ייחודי של יוונית, יווניטיקה. קהילה גדולה וחשובה במיוחד התפתחה בעיר הנמל סלוניקי, ירושלים של הבלקן. את בית הכנסת, הקימו יוצאי העיר סלוניקי אליהם הצטרפו יהודים ספרדים ויוצאי יוון מערים אחרות שהתיישבו בסמוך. דף זה, מוקדש לקהילות יוצאי יוון ובני משפחותיהם ומשובצים בהם תמונות וסרטונים שירטיטו לבבות של צאצאי המתפללים שמדיה זו תחזיר אותם במנהרת הזמן לסיפורים ולזיכרונות מעומעמים מימים עברו.
שאלוניקי - סאלוניקי
עיר-נמל ביוון.
את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.
היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".
יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.
בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.
כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.
בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".
האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.
בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.
במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.
ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.
בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.
הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.
ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).
ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).
תקופת השואה
הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.
בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.
ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.
אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.
ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".
בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.
מתוך: אתר בית התפוצות
קיצור תולדות קהילת ווריה
ווריה, צפון יוון, מקדוניה.60 ק"מ מבירת החבל סלוניקי. בווריה חיים כיום קרוב ל – 60 אלף תושבים.
סקירה היסטורית קצרה מעידה כי : ווריה הוזכרה לראשונה בכתבי טוקידידס ב -432 לפנה"ס נקראת ע"ש אחד מבניו של אלכסנדר מוקדון, הייתה בזמנו העיר השנייה בחשיבותה אחרי פלה – Pella . ממצאים מעידים על קיום יישוב יהודי מאז המאה-4 לספירה. בשנת 50 לספירה מגיעים לווריה שליחי הנצרות ובראשם סנט פול המנסה לשכנע את יהודי הקהילה להמיר את דתם. שנים אח"כ מבקר במקום שבתאי צבי המנסה לשכנע את יהודי ווריה להתאסלם.
גירוש ספרד 1492, מביא יהודים רבים ליוון, מתפתחת ומשגשגת קהילת סלוניקי, מתוך אלה שהגיעו בוחר מיעוט קטן להשתקע בווריה. אח"כ הגיע תור האימפריה העותומאנית, בתקופה זו זכו היהודים לפריחה כלכלית ותרבותית. על קירות הבתים בווריה ניתן עד היום לראות ציורי קיר ואלמנטים מזרחיים המעטרים את קירות הבתים.
בשולי הכניסה לרובע היהודי בווריה, ניתן להבחין בשרידי מסגד מקומי.
ב 1912 משתחררת יוון מעול הטורקים וב – 1923 מתרחש תהליך כואב של חילוף אוכלוסיות בין הטורקים ליוונים.
נפילת האימפריה העותומאנית וגירוש הדדי של תושבים סימל עידן חדש בהיסטוריה המקומית ובאירופה כבר התכוננו למלחמה הבאה שתפרוץ – מלחמת העולם השנייה. יהודי יוון וביניהם גם היהודים מווריה מתגייסים לצבא היווני ונלחמים בצבא האיטלקי בחזית אלבניה. למרות ההצלחה היחסית בתחילת המלחמה, מובס הצבא היווני ברגע שצבא גרמניה מצטרף לחזית האיטלקית.החיילים הנסוגים מאלבניה יוצאים למסע רגלי מתיש של נדודים הנמשך ימים לא מעטים עד להגיעם הביתה – לווריה. הם מגלים כי העיירה נמצאת תחת הכיבוש הגרמני ומכאן מתחיל עידן חדש והרסני בהיסטוריה של יהודי ווריה. מתחיל תהליך שבסופו למעשה נמחקת קהילת ווריה פיסית ואולי אף מעל דפי ההיסטוריה, הרכבות שהעבירו את יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה עשו זאת גם ליהודי ווריה. בלילה אחד של חדש מאי 1943 נלקחו 680 מתוך 850 יהודי ווריה למחנות ההשמדה, האחרים השכילו לברוח להרים ולהצטרף לפרטיזנים. 111 תושבים ניצלו ושרדו את השואה.
אח"כ גם פורצת מלחמת האזרחים ביוון, ואח"כ פורצת מדינת ישראל. יהודי ווריה למודי הסבל בחרו ברובם לעזוב את העיירה. חלקם הגדול עולה לארץ ישראל, חלק אחר היגר לארה"ב ומיעוטם עבר לסלוניקי. כיום חייה בווריה משפחה אחת.
בביקורי הראשון ברובע היהודי בווריה – 1992 , מצאתי שרידים מתפוררים אשר מאבדים לאיטם את הצביון היהודי שלהם. בית קברות מנותץ, ורק ערימת מצבות בשדה קוצים העידה על המקום. אני מבקר רבות בווריה במהלך השנים מאז ביקורי הראשון, ותמיד התחיל הביקור אצל דוד הזגג קפה יווני קטן או לימונדה אשר היו מגיעים על מגש נחושת עגול התלוי על 3 זרועות קמורות וידית שהיה אוחז בה האיש הרזה עם השפם. אח"כ היינו פוסעים עם דוד לרובע היהודי העתיק, הוא היה פותח לנו את שערי בית הכנסת הנטוש ומבעד לחלון יכולנו לשמוע את רחש המים ולראות את הנהר הזורם למטה.
דוד מדבר קצת עברית,ממש קצת, לנהר הוא קורא "ירדן" ומנסה לתאר לנו את הרובע . "אף אחד כבר לא גר כאן" הוא אומר ומתכוון ליהודים. בית הכנסת עשוי כולה אבן , החלונות אטומים בבטון ולבנים, ואת השער הכבד נועלת שרשרת עבה.
דוד פותח את השער ונכנסנו, יום ששי, אני רואה בדמיוני את האנשים, באים לבית הכנסת לבושים בגדי שבת, בחלונות הבתים דולקים הנרות וריח עז של תבשילים נישא באוויר.
ברובע היהודי רחוב אחד מרכזי היורד לכיוון הנהר ומשני צידיו בתים עשויים טיט ועץ אשר ידעו ימים טובים. על הקירות עדיין ניתן להבחין בכתובות העברית, ובעיטורים אוריינטליים מתקופת השלטון העותומאני .
הנהר כבר לא זורם כמו פעם. השיטפון האחרון היה מזמן אומר דוד, ובבית הקפה שעל הגדה השנייה של הנהר כבר לא מקררים את האבטיחים במים הצוננים, כמו פעם.
אחד המראות הבלתי יאומנו הוא בית הקברות. על שטח בית הקברות הקימו קומפלקס של מתקנים ומגרשי ספורט – מבעד לכיסאות הפלסטיק ביציעים, תוכלו לראות שמסביב הניחו את המצבות ששרדו, לוחות שיש גדולים כתובים בעברית ולדינו המתארים בסיפור קצר את תולדותיו של המת.
בשנים האחרונות החלו לשפץ את הרובע. אונסקו הכריז על בית הכנסת ומספר בנינים כאתרים הראויים לשימור ולמורשת עולמית. השיפוצים הסתיימו בחלקם – בית הכנסת, ו 2 בתי מידות המשמשים לפעילויות ולרווחת התושבים. מספר בתים בידיים פרטיות הופך אט אט לבתי פאר המשמרים את הארכיטקטורה המיוחדת של המקום. אחרים עדיין עומדים בשיממונם מטים לנפול חשופים לפגעי הזמן ולוונדליזם מכוון.
במהלך התקופה הקרובה יחלו לצחצח את מצבות השיש סביב מגרש הכדורגל, וגם את הקוצים יבערו, וחדר הזיכרון הסמוך העומד בשיממונו יוכשר לאחסן את לוחות הזיכרון עם שמות הנספים.
בספטמבר השנה (2008), עומד להתקיים אירוע חד פעמי, ניסיון לספר לאזכר ולשמר את סיפורה של הקהילה הקטנה . להצביע על מקום שלא רבים שמעו עליו, ואולי כבר לא ישמעו, מקום שאולי יעלם וישכח ואולי לא , אבל הצביון היהודי לבטח ייעלם.
הפסח האחרון של יהודי ווריה 1 במאי 1943
ביום האחרון של חג הפסח, כ – 460 יהודי העיר שנותרו ולא נמלטו להרים ולפרטיזנים , , נעצרו בבית הכנסת בזמן תפילת הבוקר. ב -1 במאי 1943, לאחר שהוחזקו בבידוד קפדני בתוך בית הכנסת במשך שלושה ימים, הם הובילו לאורך הרחוב הראשי של העיר לתחנת הרכבת שם הם הועלו לרכבת והועברו למחנה ברון הירש ששימש גטו ותחנת מעבר בסלוניקי. הבישוף Polycarpos של Veria לקח אליו בחשאיות גדולה, את ספרי קודש וכלי קודש מבית ההכנסה והבטיח בכך שהם ישרדו את הצורר. ואכן נשמרו הן נשמרו בלשכתו של הבישוף. כאשר הסערה שככה והניצולים המעטים שבו לווריה, הוא החזיר להם את ספרי התורה וכלי הקודש.
בבוקר ה -9 במאי כל יהודי Veria, יחד עם יהודי סלוניקי, פלורינה, Didymoticho, Oresteiada וSoufli, הועלו לקרונות הייאוש, שהובילו אותם תוך מספר ימים למשרפות של אושוויץ בירקנאו וטרבלינקה. מתוך יהודי ווריה שהיו המחנות אף אחד לא שרד. רק אלו שנמלטו אל ההרים והצליחו לשרוד את הקשיים שבו הביתה בתום המלחמה. ואז נתגלתה להם התמונה האיומה, מזועזעים ממכת המוות ואבדן המשפחה והחברים, המומים מהברבריות של "הפתרון הסופי", מאוכזבים מהאדישות של האזרחים הנוצרים עמיתיהם בווריה, אשר "שכחו" את גורלם המשותף והזכרונות משותפים בין לילה אחד, אותם שכנים שבגדו בם ותפסו את רכושם, ולהם לא נותר אלא להתאבל ולקבור את השרידים המפוזרים של חייהם המיוסרים.
מתוך אתר מורשת יהודי ווריה
יוצאי ווריה: גבאי ביה"כ, עימנואל (מנולי) אהרון, מרדכי (מוטקה) אהרון ופפו אהרון ע"ה
Heading 6
יואנינה JANINA, JOANINA Ioannina
עיר במחוז אפירוס (EPIRUS), צפון-מערב יוון.
לפי מסורת עתיקה קיים ישוב יהודי במקום מהמאה התשיעית לספירה.
במאה ה- 13 נכללה יאנינה בדספוטיה של אפירוס (ממלכה מקומית 1204 - 1318). בתקופה הביזנטית סבלו היהודים מאנטישמיות ורכושם הוחרם. באיגרות של הקיסר הביזנטי אנדרוניקוס השני (1260 - 1332) מוזכרים עבדים יהודים ביאנינה.
בשנת 1431 כבשו הטורקים את יאנינה. בעיר היתה אז קהילה יהודית אוטונומית, אשר גדלה בהתמדה.
יהודים, פליטי גירוש ספרד וסיציליה הגיעו ליאנינה בסוף המאה ה- 15 ובראשית המאה ה- 16 ונקלטו בקרב היהודים הרומניוטים (ROMANIOTS, ביזאנטים). באותו זמן היו במקום שני בתי-כנסת, האחד על שם הקהילה העתיקה והשני - על-שם הקהילה החדשה.
במאות ה- 16 וה -17 חיו ביאנינה 7,000 יהודים.
בסוף המאה ה- 19 חיו ביאנינה 5,000 יהודים. רובם התגוררו באיזור אחד בעיר, שהוקף בחומה. היחסים בין היהודים והאוכלוסיה המקומית היו מתוחים מאד ולעיתים קרובות פרצו מהומות במקום.
ב- 1910 מנתה הקהילה 3,000 נפש. אחרי מלחמת תורכיה-יוון (1912), הדרדר מצבם הכלכלי של היהודים ורבים היגרו לארצות אמריקה, לטורקיה ולצרפת. חלקם עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים.
ב- 1923 פעלו ביאנינה ארבעה בתי כנסת, שני בתי ספר וגן ילדים שבו למדו הילדים עברית. ילדי העשירים למדו בבתי ספר של אליאנס צרפתית, יוונית ועברית. הקהילה קיימה מועדון בו ניתנו הרצאות על נושאים יהודיים והחזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים. במקום היה בית אבות יהודי.
במאה ה- 19, תחת השלטון התורכי, קשרו היהודים קשרי מסחר עם ארצות אירופה והמזרח. יהודים עסקו בצורפות והיו בעלי מלאכה, היו ביניהם צבעים, זגגים, עגלונים ואחרים.
במאה ה- 20 עסקו רוב היהודים במסחר; כמחצית החנויות בעיר היו בבעלותם.
ב- 1910 היתה יאנינה המרכז הציוני של מחוז אפירוס; התקיימה פעילות למען עליה לארץ ישראל ומספר משפחות מיאנינה עלו.
ב- 1923 פעלה בעיר אגודה ציונית בשם "עמל-ציון".
עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו ביאנינה 1,950 יהודים.
תקופת השואה
עם פלישת איטליה ליוון באוקטובר 1940 השתתפו צעירים יהודים מיאנינה במלחמה נגד האיטלקים. שלטון האיטלקים בעיר נמשך עד כניעתם לבעלות-הברית בספטמבר 1943. בתקופה זו מצבם של יהודי המקום היה טוב יחסית. חלקם ברחו לאתונה עם מסמכים מזויפים ונעזרו ביוונים נוצרים; חלקם נלחמו בשורות הפרטיזנים.
עם כניסת הגרמנים ליאנינה, אחרי כניעת איטליה, נגזרו גזרות על היהודים; הוטלו עליהם עבודות כפיה ורכושם הוחרם. בבית הכנסת שבתוך חומות העיר חפרו היהודים מחילה ובה טמנו את ספרי התורה וכלי הקודש.
בתחילת 1944 הגיע ליאנינה דניאל כהן, מלשין יהודי בשרות הגסטפו, שכונה "כריסטו מיקלידס" (CHRISTO MIKALIDES) והכין תוכנית מפורטת לשילוח היהודים למחנות. במרס 1944, בשיתוף עם המשטרה המקומית, לכדו הגרמנים כ- 1,860 יהודים ושילחום במשאיות דרך לאריסה (LARISSA) ומשם לאתונה. שם צורפו ליהודי המקום בדרכם למחנה המוות בירקנאו (BIRKENAU).
אחרי השואה שבו ליאנינה 170 יהודים. בית-הכנסת שבין החומות הוחזר להם על ספריו וכלי הקודש שניצלו. חלק מהספרים הועברו למוסד יד בן-צבי בירושלים.
בית-כנסת נוסף שהיה במקום, ושאליו היה צמוד בזמנו בית-ספר יהודי, נהרס אחרי המלחמה ובמקומו נבנו שני בנייני מגורים עבור שרידי הקהילה.
בספריה העירונית של יאנינה נשמרו ספרים ומסמכים על חיי הקהילה מסוף המאה ה- 19 ועד תחילת המאה ה- 20.
בשנת 1967 חיו ביאנינה 92 יהודים וב- 1982 67 בלבד, רובם מבוגרים.
מתוך אתר בית התפוצות, קהילת יהודי יאנינה
יהדות מקדוניה הצפונית
יהדות מקדוניה (מקדוניה הצפונית המודרנית) היא מהעתיקות באירופה, אך רובה ככולה הושמדה בשואה וכיום יש במדינת מקדוניה הצפונית כ-250 יהודים בלבד.
היסטוריה
ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למקדוניה כבר במאות ה-3 וה-4. היהודים ישבו אז בערים סקופיה, סטובי, ביטולה, סטרומיצה, דויראן ואוחריד.
בזמן השלטון העות'מאני גדל מספר היהודים במדינה והחלה הגירת יהודים מרחבי האימפריה למקדוניה. העיר ביטולה (בפי היהודים - מונאסטיר) הפכה למרכז יהודי חשוב והגיעו אליה יהודים מספרד, פורטוגל ואלבניה.
יהודי מקדוניה קיבלו באהדה את התנועות המשיחיות שהובילו שלמה מולכו, שבתי צבי, דוד הראובני ונתן העזתי.
בראשית המאה ה-20 היגרו יהודים רבים ממקדוניה, בעיקר מהעיר מונאסטיר (אשר מאוחר יותר שונה שמה לביטולה), לצ'ילה ולארצות הברית. עד היום ישנה קהילה גדולה של יהודים מקדונים בצ'ילה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם איחוד מדינות יוגוסלביה, היו במקדוניה כ-7,000 יהודים, רובם היו ספרדים דוברי לאדינו ומיעוטם אשכנזים.
שואת יהודי מקדוניה
בית הכנסת "קהל אראגון" בביטולה - צולם בין מלחמות העולם, בטרם הושמד בשואה
ערב מלחמת העולם השנייה היו במקדוניה כ-7,800 יהודים מהם כ-3,800 בסקופיה, 3,300 בביטולה וכ-550 בשטיפ. במהלך המלחמה סופחה מקדוניה כמחוז של בולגריה. השלטון הבולגרי רדף את היהודים באזורים שסופחו לבולגריה משכנותיה.
במרץ 1943 נערכו אקציות בכל רחבי מקדוניה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. לפי רישומי משרד הפנים הבולגרי נעצרו במקדוניה 7,826 יהודים מתוכם: 3,290 בסקופיה, 3,296 בביטולה, ו-546 בשטיפ. בסטרומיצה, ולס וגבגליה נעצרו 26 יהודים. לקבוצה זו צורפו בהמשך 27 יהודים מהעיר פירוט ו-42 יהודים מתראקיה היוונית שלא נעצרו באקציה הראשונית. מרבית היהודים, 7,215 במניין, הועברו ב-11 במרץ למחנה המעצר שהוקם במפעל הטבק "מונופול" שבעיר סקופיה, שם עשו את הימים הבאים על דרגשי העץ של המפעל, עשרה על דרגש, נעולים ומוקפים על ידי החיילים הבולגרים. 11 יהודים הצליחו להימלט מהמעצר ו-76 שוחררו בשל היותם בעלי אזרחות זרה. קבוצת המגורשים הובלה בשלושה טרנספורטים (22, 25 ו-29 במרץ, 80 יהודים בקרון בקר) למחנה טרבלינקה, שם נרצחו 7,144 יהודים. היהודים היחידים ששרדו היו כמה עשרות צעירים שזמן קצר לפני הגירוש ברחו להרים והצטרפו לפרטיזנים שנלחמו בצבא הבולגרי. רבים מהם נהרגו בקרבות ובהם גם אסתריה עובדיה ("מארה") בת ה-22.
כיום
בראשית המאה ה-21 מתגוררים כ-250 יהודים במקדוניה, רובם בסקופיה. במרץ 2011 נחנך במרכז סקופיה מוזיאון לזכר יהודי מקדוניה שהושמדו בשואה בהשתתפות נציגי ממשלת ישראל.
מתוך אתר המכלול יהדות צפון מקדוניה
רודוס Rhodes
בירת האי היווני רודוס, בים האגיאי, יוון.
יהודים ישבו ברודוס בימי בית שני, והיו בין המכותבים של רומא בדבר חידוש הברית בינה לבין היהודים בימי שמעון החשמונאי (שנת 142). גם הורדוס ביקר באי כמה פעמים.
עם הכיבוש הערבי באמצע המאה ה-7 שוב נזכרו יהודים ברודוס.
במאה ה-12 מצא בנימין מטודלה בעיר עצמה 400 יהודים. לקראת סוף המאה ה-13 התיישבו ברודוס פליטים יהודים מאראגון. בשנים 1522-1309 שלטו באי אבירי מיסדר ההוספיטאלרים. בשנת 1480 השתתפו יהודי רודוס בהגנת העיר במצור הטורקי שארך 38 ימים. כעבור שמונה שנים מצא ר' עובדיה מברטנורה ברודוס 22 משפחות יהודיות שחיו בעוני והתפרנסו ממלאכת המשי וצביעת בדים. האחרים עזבו אחרי רעש-אדמה שהתחולל ברודוס בתחילת שנות ה-80, ובו נהרס הרובע היהודי.
בעקבות מגיפה שפשטה בעיר בשנים 1500-1498 גירש המיסדר את כל היהודים שסירבו להמיר את דתם. בשנים 1500 - 1522 היו ברודוס כ- 2,500 עבדים יהודים, שנישבו באניות פירטים של המסדר ועבדו בביצורי האי. יהודים אלה סייעו לטורקים בשנת 1522 לכבוש את רודוס.
עד מהרה נעשתה רודוס למרכז יהודי-ספרדי חשוב והתפרסמה כ"ירושלים זוטא". בין רבניה היו יהודה אבן וירגה (במאה ה-16), משה בוסאל (במאה ה-17), יחיאל בסאן (במאה ה-18), יהודה משה פראנקו ושושלת הרבנים למשפחת ישראל.
מאות בשנים עסקו יהודי רודוס במסחר, בייצור כלי- נשק, בחלפנות, בחכירת מסים וברפואה. רבים היו נגרים, בורסקאים, צורפי-זהב, כורכים, עסקו בייצור יינות משובחים, בגדי משי ואריגים. במאה ה-19 התרכזו עשירי הקהילה במסחר במשי, בגופרית ובמיני שרף, אחרים היו חנוונים ובעלי-מלאכה, רוכלים ודייגים.
ועד הקהילה בן שבעה "ממונים" גבה מסים. הרב הוכר על-ידי השלטונות כסמכות יחידה בענייני אישות וירושה.
בית הכנסת הראשון, "קהל גדול" - הוקם עוד תחת שלטון האבירים; בית הכנסת "קהל שלום" נחנך ב-1593. במאה ה-19 נוספו עוד שני בתי-כנסת - "קהל קאמונדו" ו"קהל העשירים". היו גם ישיבות ו"מדרשים" (כלומר, מניינים).
חינוך הנערים הופקד בידי מלמדים פרטיים; בתי-ספר לבנים ולבנות של "כל ישראל חברים" נפתחו רק בתחילת המאה העשרים. ישבו אז ברודוס (רובם בעיר) כ- 3,000 יהודים.
עם הכיבוש האיטלקי ב-1912 השתקעו ברודוס יהודים יוצאי איטליה. באי כולו נמנו אז כ- 4,000 יהודים. ב-1927 הוקם בעיר בית-מדרש לרבנים, בשביל קהילות הלבאנט האיטלקי; ונסגר ב-1938, השנה שבה נחקקו חוקי הגזע הפאשיסטיים.
עם עליית הפאשיסטים לשלטון באיטליה גם גורשו מן האי כמאה משפחות יהודיות מארצות הבלקן שהתיישבו בו בתום מלחמת-העולם הראשונה. רובם הפליגו לטאנג'יר ומשם לקונגו הבלגית ולרודזיה.
במהלך מלחמת העולם השנייה השתלטו הגרמנים על האי, עם כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943. ביולי 1944 שילחו הגרמנים לאושוויץ את 1,700 יהודי רודוס.
רק 161 נשארו בחיים בתום המלחמה.
ב-1947, כאשר עבר האי לידי יוון, נמנו בעיר רודוס כ-50 יהודים.
בשנת 1969 ישבו ברודוס 32 יהודים.
בשנת 1997 עדיין חיו ברודוס כמה יהודים.
מתוך אתר יד ושם קהילת יהודי רודוס
קרקירה KERKYRA, באיטלקית קורפו CORFU
עיר, בירת האי קורפו, איי יוון המערביים.
העיר קרקירה היא בירת המחוז, אותו מהווה קבוצת איים סמוכים, לאי קורפו שהוא השני בגודלו באותה קבוצה ושוכן מול חוף חצי האי אפירוס (EPIROS). משום אקלימו הנוח ידוע כאתר תיירות וקייט. תושביו עוסקים בחקלאות.
לאחר נפילת הקיסרות הרומית עבר האי שליטים רבים. עד לכיבושו על-ידי וונציה ב-1386, היו יהודי קורפו, שחיו רובם ככולם באי קרקירה, מאורגנים בשתי קהילות: קהילה "יוונית" ("גרוגו") וקהילה "איטלקית" ("אפוליזה"; מהעיר אפוליה APULIA באיטליה). הקהילה היוונית היתה הוותיקה ובה יהודים שישבו באי מתקופת ביזנטיון והיו בעלי זכויות שוות לשאר תושבי האי. הקהילה לא קלטה מהגרים יהודים חדשים מאיטליה ומספרד והם התארגנו במסגרת נפרדת.
במאה ה-16 היו בקורפו שני בתי-כנסת: רומאניוטי (ROMANIOTS- ביזנטי) ו"איטלקי".
מגורי היהודים הוגבלו לגטו.
בשנות ה-60 של המאה ה-17 הושווה מעמד כל היהודים בקורפו. בראש כל עדה עמדו שני משגיחים (סנדקים), שני מפקחי-כשרות ושני פרנסים. מספר היהודי היה כ-500.
בעת השלטון הצרפתי הקצר במקום (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19) נהנו היהודים מזכויות שוות לשאר התושבים. אך תחת השלטון האנגלי (1864-1815) נשללו חלק מזכויותיהם. עם צרוף קורפו ליוון (1864) הוחזרו זכויות היהודים ומספרם עלה ל-6000.
בגלל עלילת דם ופרעות בעקבותיה עקרו יהודים רבים מקורפו לאיטליה ולצרפת. בתחילת המאה ה-20 נמשכה ההגירה היהודית מקורפו לטורקיה, צרפת ולארצות אמריקה. באותה תקופה עלו יהודים מקורפו לארץ ישראל.
ב-1932 חיו בעיר כ-3,000 יהודים ולהם ארבעה בתי-כנסת (לפי ארצות מוצאם).
היהודים עסקו במסחר, בבורסקאות, בעסקי הלוואות ובתיווך בין ונציה וארצות-המזרח הקרוב. במשך דורות סיפקה קורפו אתרוגים ליהודים בכל העולם. ב-1853 הוקם בית דפוס עברי בקורפו.
בתחילת המאה ה-20 היו רוב יהודי קורפו סוחרים זעירים.
בשלהי המאה ה-19 הקימו יהודי המקום תנועת "השכלה" ותמכו בתנועת "שיבת ציון"; ביניהם היה ר' יהודה ביבאס, מרבני קורפו. בראשית המאה העשרים הקים משה חיימי את הארגון הציוני "מבשר ציון". באותו זמן יצא לאור כתב עת יהודי בשתי שפות (יוונית ואיטלקית), שלחם לשווי זכויות של יהודים.
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילה קורפו 2000 יהודים.
תקופת השואה
האיטלקים כבשו את קורפו באוקטובר 1940. לא היתה פגיעה ביהודים תחת שלטונם. אחרי כניעת איטליה לבנות-הברית בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לקורפו, וביוני 1944 החלו פעולות הגסטאפו במקום; כ-400 נשים יהודיות הובלו ברפסודות לאפירוס ומשם למחנה המעבר היידר (HAIDAR) שליד אתונה. קבוצה נוספת של גברים ונשים הובלו דרך נמל פיראוס (PIREUS) למחנה המעבר, אחרי שרוכזו באי לאוקדיה (LAUKADIA). ממחנה היידר שולחו כל היהודים, כ-1,600 במספר, למחנה ההשמדה אושוויץ (AUSCHWITZ). רק 180 מהם שרדו אחרי המלחמה. יהודי קורפו היו האחרונים שנשלחו על ידי הגרמנים למחנות ההשמדה.
ב-1948 חיו בקורפו כ-180 יהודים. ב-1968 התגוררו במקום 92 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.
יוצא קורפו: חיים חיימיקו סלבס ע"ה
קוס COS
האי השני בגודלו באיי הדודקנס (DODECANES) בים האגאי, יוון.
האי קוס מצטיין באקלים נוח ובאדמה פוריה. מגדלים בו עצי הדר, גפנים ועצים המפיקים שרף ללעיסה.
יהודים, שחיו בקוס בסוף תקופת בית שני, מוזכרים בספרו של יוסף בן מתתיהו (JOSEPHUS FLAVIUS) "קדמוניות היהודים". הקהילה בקוס הייתה ידועה בין קהילות ישראל בתקופה הביזנטית ובימי הביניים. במאה ה-12 מצא בנימין מטודלה (TUDELA) בביקורו בקוס 400 משפחות יהודיות.
בתחילת המאה ה-16 הגיעו למקום יהודים מגורשי ספרד, אך רבים מהם גורשו מקוס על ידי השלטונות. ב-1522, כשכבשו הטורקים את האי, חזרו אליו כאלף היהודים.
באמצע המאה ה-19 התדלדלה קהילת קוס וסופחה לקהילת רודוס; באותו הזמן היו בקוס 40 משפחות יהודיות בלבד. ב-1850 העלילו עליהן עלילת-דם, והמסיתים הוענשו.
בסוף המאה ה-19 היה במקום בית ספר תלמוד תורה. בראשית המאה העשרים ואחרי כיבוש קוס בידי איטליה ב-1912, עזבו יהודים נוספים את האי, וב-1918 חיו בו רק 23 משפחות יהודיות .
בעת מלחמת טורקיה יוון (1923-1918) הגיעו לקוס יהודים מרודוס, והאוכלוסיה היהודית גדלה ל-160 נפש. בית הכנסת העתיק שניצב בראש גבעה נהרס ברעידת אדמה ב-1933.
יהודי קוס עסקו בסחר בדים וברזל וביצוא פירות, בעיקר ענבים וצימוקים, לאירופה ולמצרים.
ערב מלחמת העולם השניה חיו בקוס כ-150 יהודים.
תקופת השואה
יהודי האי קוס לא הופלו לרעה באיטליה הפאשיסטית. אחרי כניעת איטליה לבנות הברית, בספטמבר 1943, נכנסו הגרמנים לקוס והחילו את חוקי הגזע במקום. באי היו אז 120 יהודים.
ביולי 1944 הועברו יהודי קוס יחד עם יהודי רודוס למחנה המעבר היידר (HAIDAR) שליד אתונה ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ.
ב-1947 החזירה איטליה את האי קוס ליוון.
מתוך אתר בית התפוצות קהית יהודי קוס
לאריסה LARISSA
עיר בחבל תסאליה (THESSALIA), מזרח יוון המרכזית.
לאריסה שוכנת במרכזו של עמק רחב ופורה ומשמשת מרכז לכפרי הסביבה. בעיר מפעלי תעשיה שונים והכביש הראשי אתונה - סאלוניקי עובר דרכה.
כתובות יווניות עתיקות מעידות על ישוב יהודי בלאריסה כבר בתקופה הקדומה.
במאה ה-15 יסדו בה מגורשי ספרד קהילה יהודית.
אחרי פלישת ונציה ליוון ב-1685, נמלטו ללאריסה יהודים מהעיר פאטרס (PATRAS) וחיו בקרב הקהילה היהודית במקום כעדה נפרדת.
במאה ה-16 כיהן כרב העיר ר' יוסף נ' עזרא בעל "משא מלך" ובמאה ה-18 ר' יוסף נחמולי בעל "אשד נחלים" ו"אשדות הפסגה".
בית הדין הרבני של לאריסה פנה בעניני הלכה אל חכמי סאלוניקי. אחד מעשירי לאריסה קיים ישיבה בסאלוניקי.
ב-1869 נוסד במקום בית-ספר בידי "כל ישראל חברים" והופעלו חוגים לתרבות עברית.
אחרי סיפוח האיזור ליוון ב-1881, קיבלה לאריסה, ככל קהילות תסאליה, מעמד חוקי ורשות למנות מורים לעברית בבתי-ספר ממשלתיים שבהם למדו למעלה מעשרים תלמידים יהודיים.
בגלל מהומות אנטי יהודיות שפרצו בלאריסה בעקבות מלחמת טורקיה יוון (1897), נמלטו חלק מיהודי העיר לסאלוניקי. בראשית המאה העשרים חזרו היהודים ללאריסה והישוב היהודי גדל.
בראש הקהילה עמד אז הרב קאסוטו (CASSUTO), שהיה ממונה מטעם שלטונות יוון על מלאי המזון של העיר.
יהודי לאריסה עסקו במסחר ובהלוואות בריבית. מצבם הכלכלי היה איתן רוב הזמן והיו ביניהם משפחות עשירות, שהיו מעורבות בחיי הציבור.
ערב מלחמת העולם השניה מנתה הקהילה היהודית בלאריסה קרוב ל- 1200 נפש.
תקופת השואה
בעקבות מתקפת איטליה על יוון באוקטובר 1940 והתערבות הצבא הגרמני, שיצא לעזרת האיטלקים, הופצצה לאריסה מן האויר באפריל 1941. האיזור כולו נכבש על ידי הצבא הגרמני במאי אותה שנה והועבר לשליטת איטליה, שלא הכבידה על היהודים.
בספטמבר 1943, עם כניעת האיטלקים לבעלות הברית, נכנסו הגרמנים ללאריסה. כ-950 מיהודי המקום ברחו והסתתרו בכפרים שבסביבה. קבוצת יהודים ובראשם הרב קאסוטו הצטרפו לפרטיזנים.
כ-200 יהודים, מהנותרים, בעיר נתפשו על-ידי הגרמנים ושולחו במשאיות לאתונה ומשם למחנה ההשמדה אושויץ (AUSCHWITZ).
כ-20 יהודים שהצליחו להימלט הצטרפו לא.ל.א.ס. (ELLAS - צבא הפרטיזנים "הצבא העממי-יווני לחרות"). הם עבדו כמתורגמנים בעבודת מודיעין ועסקו בחבלה, תחת פיקודו של הרב משה פסח, מי שהיה רבה הראשי של וולוס (VOLOS) והצטרף לפרטיזנים.
אחרי המלחמה חזרו ללאריסה 726 יהודים. בשנת 1965 נאמד מספר היהודים במקום בקרוב ל- 500 וב-1967 מנתה הקהילה היהודית בעיר 441 נפש.
מתוך אתר בית התפוצות קהילת יהודי לאריסה
כרתים CRETE
אי בים התיכון, דרומית לחצי האי פלופונס (PELOPONNESUS), יוון.
כרתים הוא האי היווני הגדול ביותר. הערים העיקריות הן קאניאה (CANEA), קאנדיה (CANDIA), אירקליון (IRAKLION) ורתימנון (RETHIMNON). כלכלת האי מבוססת על החקלאות ועל התעשיה המעבדת תוצרת חקלאית. במחצית השניה של המאה העשרים התפתח גם ענף התיירות.
עדות ראשונה על הימצאות יהודים באי קיימת משנת 142 לפנה"ס. קהילה יהודית היתה בכרתים, כאשר נכבש האי על-ידי הרומאים, ב-67-68 לפנה"ס.
אחרי חלוקת האימפריה הרומית ב-395 היה האי בתחומי האימפריה הביזנטית ובמאה ה-5, תקופת שלטונו של הקיסר תיאודוסיוס (THEODOSIUS), נגזר גירוש על יהודי כרתים.
בימי שלטון וונציה על האי (1204 - 1669) התאחדה הקהילה היהודית שהיתה מורכבת מהיהודים הרומניוטים (היהודים הביזנטים) ומיהודים שבאו מאשכנז, איטליה וספרד (אחרי הגירוש - 1492). לקאניאה הגיעו גם יהודים מארצות ערב.
מספר יהודי כרתים התקרב ל-1,200; הם ישבו בעיקר בערי הנמל קאנדיה קאניאה ורתימנון ואולצו על-ידי השלטונות להתגורר ברובעים מסוימים, לשאת טלאי על בגדיהם ולסמן את בתיהם.
במאה ה-16 נגזרו גזרות על היהודים, במטרה לבודדם או להכריחם להתנצר. כמו כן נאסר עליהם להחזיק רכוש דלא ניידי.
בעיר קאנדיה היו באותה תקופה ארבעה בתי-כנסת והיא נודעה כמרכז רוחני. רבנים ופוסקים, ביניהם ממשפחות דלמדיגו (DELMEDIGO) וקפסלי (CAPSALI), התפרסמו בעולם היהודי.
ניתוק יהודי כרתים מן המרכזים במערב בתקופת השלטון הטורקי (1669 - 1912) דילדל את הקהילה מבחינה חומרית ורוחנית.
אחרי הפרעות ביהודים בעקבות המרידות בטורקים בשלהי המאה ה-19, היתה הגירה של יהודים מן האי ובשנת 1900 נרשמו בכל כרתים 726 יהודים. ב-1913, עם סיפוח כרתים ליוון, שוב היגרו רבים.
קהילות קאנדיה וקאניאה הוסיפו להחזיק רבנים ששימשו גם כמלמדים, אולם באותו זמן ביקרו ילדי היהודים בבתי ספר יווניים ודיברו יוונית.
אין בידינו מידע על פרנסת יהודי כרתים בתקופה הביזנטית. בימי השלטון הוונציאני היו בין היהודים סוחרים עשירים אחדים, מעטים עסקו במסחר סיטונאי והרוב היו בעלי מלאכה. מצבם הכלכלי היה איתן והיו ביניהם גם עורכי דין, רופאים ומעתיקי ספרים.
תחת שלטון הטורקים נפגעה כלכלת יהודי האי ורובם עסקו במלאכות וברוכלות.
היהודים שנותרו בכרתים תחת שלטון יוון, היו פעילים במסחר ובתעשיה זעירה והיו ביניהם גם בעלי-מקצועות חופשיים.
ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בכרתים 400 יהודים בלבד.
תקופת השואה
לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה ובעקבות המתקפה האיטלקית על יוון באוקטובר 1940, יצא הצבא הגרמני לעזרת האיטלקים וכבש את רוב יוון עד מאי 1941. האי כרתים שימש מקלט זמני לממשלת יוון, שרידי צבאה ולכוחות סיוע של הצבא הבריטי, עד שנכבש גם הוא על ידי יחידת קומנדו של הצבא הגרמני.
באותה תקופה היתה בקאניאה קהילה יהודית, שמנתה כ-270 נפש ויהודים ספורים חיו באירקליון.
260 מיהודי קאניאה נתפסו על-ידי הגיסטפו והובלו במשאיות לאירקליון, שם הועלו על אניה, ביחד עם 400 בני ערובה יווניים. האניה טובעה בים הפתוח, רק יהודים ספורים נצלו.
בשנת 1948 חיו בקאניאה שבעה יהודים. למן המחצית השניה של המאה העשרים אין קהילה יהודית בכרתים.
מתוך אתר בית התפוצות קהילת יהודי כרתים
אתונה Athens
בירת יוון
קשרים בין אתונה ליהודי ארץ ישראל נקשרו עוד בימי קדם, בימי החשמונאים ובימי מלכות הורדוס התפתחו יחסי ידידות הדוקים. בספרות ההלניסטית מופיעה אתונה לפני הספירה כערש התרבות היוונית ותפארתה; באותו הזמן כבר ישבו שם יהודים והיה להם בית-כנסת משלהם.
אמנם עם כיבושה של יוון בידי הטורקים (1458) נענה הסולטן מוחמד השני לבקשת התושבים לאסור מגורי יהודים בעיר, אבל היו מגולי ספרד שמצאו בה מקלט אחרי 1492.
בתחילת המאה ה- 17 מצא נוסע צרפתי כעשרים משפחות יהודיות באתונה. הקהילה הקטנה נחרבה במרד היווני בשנים 1821 - 1829.
עם הכרזת אתונה כבירת יוון העצמאית (1834) התחדש בה היישוב היהודי. הגיעו יהודים מגרמניה, והעירייה תרמה מגרש להקמת בית-כנסת חדש. ב- 1847, כשאסרו השלטונות שריפת בובה של יהודה איש-קריות בתהלוכה דתית, כדי שלא לפגוע ברגשות הברון רוטשילד שהזדמן אז לעיר, תקפו תושבים נזעמים את ביתו של דוד פאסיפיקו, נתין בריטי וקונסול כבוד של פורטוגל, שפעל לטובת היהודים. ממשלת בריטניה תבעה פיצויים וב- 1850 הגיעו לנמל פיריאוס אניות-מלחמה בריטיות ותפסו כלי-שיט יוונים. שנתיים לאחר-מכן חזרה בה העירייה מהסכמתה לתרום מגרש לבית-הכנסת.
ב- 1889 הוענקה הכרה רשמית לקהילת אתונה, שמנתה אז 250 נפש. כראש הקהילה נבחר אחד הרוטשילדים והוקמו שלושה בתי-כנסת קטנים. אחרי מלחמת הבלקנים (1912 – 1913) גדלה הקהילה, בפרט לאחר השריפה הגדולה בסלוניקי (1917), ומנתה 3,000 נפש; האשכנזים הוותיקים תפסו עמדות חשובות בחיי הכלכלה ואילו המהגרים החדשים, ספרדים ברובם, עסקו ברוכלות ובמסחר זעיר.
במלחמת העולם השנייה אמנם נכללה אתונה בתחום הכיבוש האיטלקי, אולם הגסטפו הגרמני לא היסס לאסור מנהיגים יהודיים ולהחרים את ארכיון הקהילה, ואף תבע מן האיטלקים למסור לידיהם את השליטה על יהודי העיר.
עם נפילת מוסוליני בספטמבר 1943 ניגשו הגרמנים ל"פתרון הסופי" גם ביוון. לאתונה הגיע דיטר ויסליצני, מעוזריו של אייכמן, וניסה לרתום למלאכתו את הרב אליהו ברזילי. הרב נמלט בעזרת המחתרת היוונית, וכמוהו יהודים רבים אחרים. בתחילת אוקטובר ציווה הגנרל שטרופ (הרוצח הידוע לשמצה במרד גטו וארשה, אפריל 1943) על יהודי העיר להתייצב בבית הכנסת הגדול. התחילה בריחה המונית לאסיה הקטנה, ומשם לארץ-ישראל.
במרס 1944 תפסו הגרמנים 800 מיהודי אתונה, הושיבו אותם במחנה האידון ובתחילת אפריל הובילו אותם לאושוויץ, ושלחו חלק אל ברגן בלזן.
בסך הכל נפלו בידי הנאצים 1,500 יהודים. עם השחרור יצאו ממחבואם כ- 5,000 יהודים, ומהם עלו ארצה 1,500 אחרי הקמת מדינת ישראל.
בשנת 1973 התגוררו באתונה 2,632 יהודים, כמחצית יהודי יוון, רבים מהם עסקו במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. בקהילה בית כנסת ספרדי, בית-ספר ומוסדות "אורט".
בשנת 1997 חיו באתונה כ- 3,000 יהודים. מספר היהודים ביוון כולה היה כ- 5,000.
מתוך אתר בית התפוצות קהילת יהודי אתונה
Chalkida - חלקידה
חלקידה היא עיירה מקסימה שנמצאת כ80 ק"מ מצפון לאתונה באי אוויה Evia (נגיש באמצעות גשר), עם היסטוריה יהודית עשירה. ניתן לבקר בבית הכנסת היפה שם, בבית הקברות העתיק (לתאם מראש עם מישהו מהקהילה לפתוח), לטייל לאורך הטיילת על החוף עם בתי הקפה והמסעדות. להתפעל מתופעת גאות ושפל נדירה: כל 6 שעות, המים משנים את הכיוון, ובמשך 8 דקות, המים עומדים מלכת! ניתן גם לראות את פסלו של הגיבור היהודי מהמלחמה היוונית האיטלקית של 1940, מרדכי פריזיס.
חלקידה היא מקום מפלט אידיאלי מההמולה של אתונה, ומשלבת היסטוריה יהודית, אורח חיים יווני ונופים מדהימים. ניתן גם לבקר את חלקידה בדרך לדלפי. (זה מאריך את הנסיעה בכחצי שעה).
