לזכר יהודי קהילות יוון

127.jpg

יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, וראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת שלטון ביזנטיון סבלה הקהילה מגבלות ורדיפות, ואולם עם תחילת שלטון העות'מאנים במאה ה-15, חל שיפור בחיי הקהילה, ויהודים רבים שגורשו בגירוש ספרד התיישבו מחדש ביוון. המגורשים נעשו ליסוד הדומיננטי בקהילה, שנהגה ברובה לפי מנהגי יהדות ספרד, ואולם באיים ובמקומות נוספים נשמרו קהילות של יהודים רומניוטים, ששמרו על מנהגים דתיים קדומים ודיברו בניב ייחודי של יווניתיווניטיקה. קהילה גדולה וחשובה במיוחד התפתחה בעיר הנמל סלוניקי, ירושלים של הבלקן. את בית הכנסת, הקימו יוצאי העיר סלוניקי אליהם הצטרפו יהודים ספרדים ויוצאי יוון מערים אחרות שהתיישבו בסמוך. דף זה, מוקדש לקהילות יוצאי יוון ובני משפחותיהם ומשובצים בהם תמונות וסרטונים שירטיטו לבבות של צאצאי המתפללים שמדיה זו תחזיר אותם במנהרת הזמן לסיפורים ולזיכרונות מעומעמים מימים עברו.

שאלוניקי - סאלוניקי

עיר-נמל ביוון.

את ייסוד הקהילה היהודית בסלוניקי מייחסים ליהודים שבאו מאלכסנדריה שבמצרים, באמצע המאה השנייה לפני הספירה. עם הקמת הקיסרות הביזאנטית (395 לספירה) נעשתה סלוניקי לעיר השנייה בגודלה במדינה (אחרי קושטא), והקהילה היהודית בה הייתה נתונה לרדיפות מצד השלטון הנוצרי הקנאי לאורך כל התקופה עד הפלתו בידי הטורקים בשנת 1430.

היהודים היו סוחרים ברובם, בעיקר בענף המשי. מהתקופה הביזאנטית נשתמרו עד תחילת המאה העשרים שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, "עץ החיים" ו"עץ דעת".

יהודים מהונגריה השתקעו בעיר עוד בשנות ה-70 של המאה ה-14. ארבעים שנה אחרי הכיבוש הטורקי הגיעו מהגרים מבאוואריה והקימו קהילה אשכנזית בצד הרומאניוטית הקיימת. הקהילה שמרה על ייחודה, עד שנתפזרה בתחילת המאה ה-20.

בשנת 1493 הגיעו לסאלוניק יהודים ממגורשי ספרד וב- 1536 הגיעו יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגאל. יהודים אלה הקימו בתי-כנסת משלהם ("קהל קדוש") על שמות מקום מוצאם (למשל, סיציליה, קאלאבריה, מאיורקה, ליסבון). בעיני הרבנות המקומית נחשבו האנוסים כיהודים לכל דבר.

כלל האוכלוסייה היהודית בסלוניקי באמצע המאה ה-16 נאמד ב-20,000. בזכות קשריהם ההדוקים עם קהילות צרפת, הולאנד, מצרים וערי איטליה, בפרט ונציה, היה לסוחרי סלוניקי יתרון רב במסחר הבין-לאומי. יהודים הצטיינו גם באריגת דברי משי, בצביעת צמר ובייצור תכשיטים; גם במכרות הזהב והכסף בסביבה עבדו יהודים רבים. היו אז בסלוניקי כשלושים עדות יהודיות ומדי פעם היו מתכנסים ראשי העדות ומחליטים על תקנות לכלל הקהילה (הם היו נבחרים על-ידי כלל העדה ונודעו בשם פרנסים, ממונים, נבחרים ואנשי-מעמד). הפרנסים היו קובעים את שיעורי המס לשלטונות מכל עדה ועדה. העיר נעשתה מקום תורה וקבלה, והיו בה חכמים דוגמת ר' שלמה הלוי אלקבץ בעל "לכה דודי", יצחק אדרבי בעל "דברי ריבות" ו"דברי שלום", משה אלמושנינו ובעל השו"ת שמואל די מדינה (הרשד"ם). מלבד ישיבות התקיימו בעיר בית-מדרש לפיוטים ולזמרה ובית-אולפנה למדעים, שבו לימד הרופא אמאטוס לוזיטאנוס בסוף שנות החמישים של המאה ה- 16.

בתחילת המאה ה-17 פקדו את העיר מגיפות ודליקות אך הקהילה הוסיפה לשגשג; יהודים המשיכו ביצוא תבואה, כותנה, צמר, משי ואריגים ונשים יהודיות התמחו בגידול טבק. באמצע המאה היו 30,000 היהודים מחצית האוכלוסייה בסלוניקי. עם התחלת השפל בקיסרות העותמאנית בסוף אותה מאה חלה ירידה גם בתנועת המסחר אבל הקהילה הוסיפה להיות אבן-שואבת לתלמידי-חכמים, דוגמת ר' חיים שבתאי בעל "תורת החיים", ר' אהרון כהן פרחיה בעל "פרח מטה אהרון" ודוד קונפורטי בעל "קורא הדורות".

האירוע המרכזי בחיי הקהילה במאה ה-17 חל בבואו של שבתאי צבי (1657); הוא גורש מן העיר על דעת גדולי הרבנים אבל אחרי מותו התאסלמו כמוהו 300 משפחות מבני המקום וכך נולדה כת ה"דונמה" (מומרים בטורקית) שהתפשטה לקושטא ולמקומות אחרים. בעקבות הסערה סביב שבתאי צבי התאחדו 30 העדות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, ובראשה שלושה רבנים קבועים, וכל בתי-הדין בקהילה אורגנו מחדש על-פי שלוש חטיבות לדיני אישות, חזקות, איסור והיתר. רבים היו המוסלמים והיוונים שהעדיפו בתי-דין אלה על פני מערכת המשפט הטורקית.

בשנות ה-20 של המאה הגיעו לסלוניקי אנוסים מפורטוגאל ("פראנקוס"), רובם סוחרים עשירים ובנקאים, בהתחלה הם סרבו לקבל עליהם את דין הקהילה. במרוצת הזמן הצטמצם לימוד התורה בעיר, והיו מקרים של התערבות השלטונות בענייני פנים, באימפריה בכלל ובקיבוץ היהודי בטורקיה בפרט.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימה חברת "כל ישראל חברים" בית-ספר ראשון בסלוניקי (1873), צעירים יצאו ללמוד רפואה במערב, הוקם בנק מרכזי.

ב-1887 בוטלה שלישיית הרבנים ויעקב קובו נתמנה "חכם באשי" (רב ראשי); ב- 1899 נוסדה חברה להפצת הלשון העברית, בהנהגת יצחק אפשטיין.

בתחילת המאה העשרים מנתה האוכלוסיה היהודית 80,000 (מתוך 173,000). כאשר הגיעו לשלטון "הטורקים הצעירים" (1908) פתחו בגיוס לא-מוסלמים לצבא וצעירים יהודים שלא רצו להתגייס היגרו לארצות הברית. במשטר החדש התארגנו בעיר אגודות ציוניות וסוציאליסטיות, ויהודים חדרו לכל ענפי המשק ולמקצועות החופשיים. בימי שבת בנמל סלוניקי פסקה כל עבודה.

הצבא היווני נכנס לסלוניקי ב-1912 והמיעוטים, ובכללם היהודים, הושוו בזכויותיהם עם שאר תושבי יוון. ב-1917 פרצה דליקה ברוב חלקי העיר ו-50,000 יהודים נשארו ללא קורת-גג. רבים היגרו לאחר שהממשלה סירבה לשקמם במקומותיהם הישנים; אחרים עזבו ב-1922 בגלל איסור עבודה בימי ראשון, רובם לפאריס, לא מעטים עלו לארץ ישראל, ביניהם משפחות פלורנטין, ריקנאטי, מולכו ועוזיאל, והם תרמו רבות לפיתוחה של תל-אביב.

ב-1933 הביא אבא חושי 300 עובדי-נמל לחיפה מסלוניקי, ובזכותם נכבש נמל חיפה לעבודה עברית, ונתאפשרה הפעלת הנמל בתל-אביב (ב- 1936).

ב-1935 עדיין ישבו בסלוניקי כ-60,000 יהודים. ובערך כזה היה מספרם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. כעבור יומיים סגרו את העתון היהודי היחיד בעיר ("מסאג'ירו") והחרימו בנייני ציבור, לרבות בית-חולים ע"ש הבארון הירש. חברי ועד הקהילה נעצרו ולראש הקהילה נתמנה אדם חדש. על היהודים נאסר לבקר בבתי-קפה ולהחזיק מקלטי רדיו.

בקיץ 1942 נשלחו כ-7,000 גברים לעבודות כפייה, ייבוש שטחים נגועים במאלאריה; תוך עשרה שבועות מתו %12 מהם. בתום מו"מ שוחררו היהודים מעבודות-כפייה תמורת כופר עצום. הפקעות של רכוש יהודי נמשכו, ובדצמבר אותה שנה נמסרו כחצי מיליון המציבות היהודיות בבית-העלמין הישן לעבודות סלילה ובנייה ברחבי העיר. ספריות עתיקות נשדדו והועברו למכון המחקר בפראנקפורט. בתחילת פברואר באו לסלוניקי הנאצים דיטר ויסליצני ואלויס ברונר וכעבור יומיים הונהגה חובת ענידת ה"טלאי הצהוב" וסימון בתי עסק יהודיים. נאסר על היהודים לצאת בלילות, להשתמש בטלפון או בכלי תחבורה כלשהם. במרס הוטל על הקהילה (שהייתה אוטונומית כביכול, ולה משטרה משלה) למכור את כל הרכוש היהודי ןלהפקיד את התמורה בבנקים; כמאה נכבדים יהודים נקבעו כבני-ערובה לביצוע הפקודה. בראש הקהילה כבר עמד אז הרב צבי קורץ, והוא הקפיד על ציות לגרמנים בכל מחיר.

ב-15 במרס אספו הגרמנים 2,500 מיהודי סלוניקי ושילחו אותם למחנה אושוויץ. במשך מרס אפריל ותחילת מאי 1942, שולחו לשם יהודים גם ממקומות אחרים במאקדוניה. בסך-הכל שולחו לאושוויץ 19 קבוצות כאלה, והקיפו 43,850 אנשים. 5,000 היהודים שלא נשלחו למחנות-ההשמדה מצאו את מותם במחנות-העבודה. מעט יהודים מצאו מקלט בכפרים או באתונה.

אחרי המלחמה התרכזו בסלוניקי כאלפיים יהודים משארית-הפליטה, רובם מערי-השדה.

ב-1971 נותרו בעיר כ-1,500 יהודים ושני בתי-כנסת, שהיו בשימוש בשבתות ובמועדי ישראל. חינוך יהודי ניתן על- ידי מורים מישראל והתקיים במקום מועדון נוער וספורט של "מכבי".

בשנת 1997 התגוררו בסלוניקי 1,000 יהודים. ביון כולה נימנו באותה השנה 5,000 יהודים.

מתוך: אתר בית התפוצות

תמונה72.jpg
תמונה73.png
תמונה40.jpg
תמונה4.jpg
תמונה29.jpg
תמונה1.png
תמונה13.png
תמונה21.png
תמונה3.jpg
תמונה10.jpg
תמונה2.jpg
תמונה23.png
תמונה71.jpg
תמונה70.png
תמונה75.jpg
תמונה74.jpg
תמונה90.png
תמונה68.jpg
תמונה67.png
תמונה69.jpg
תמונה66.png
תמונה53.jpg
תמונה63.png
תמונה60.png
תמונה62.jpg
תמונה61.png
תמונה65.jpg
תמונה58.png
תמונה64.jpg
תמונה54.jpg
תמונה55.jpg
תמונה59.jpg
תמונה52.jpg
תמונה57.png
תמונה47.jpg
תמונה8.jpg
תמונה48.jpg
תמונה46.jpg
תמונה49.jpg
תמונה50.jpg
תמונה51.jpg
תמונה42.jpg
תמונה36.jpg
תמונה41.jpg
תמונה43.jpg
תמונה44.jpg
תמונה45.jpg
תמונה39.jpg
תמונה34.png
תמונה32.png
תמונה30.jpg
תמונה28.png
תמונה37.png
תמונה40.jpg
תמונה31.png
תמונה38.jpg
תמונה25.png
תמונה22.png
תמונה20.png
תמונה6.png
 
תמונה2.jpg
גגג.jpg
תמונה 9.jpg
תמונה4.jpg
תמונה7.jpg
תמונה5.png
תמונה3.jpg
תמונה35.jpg
תמונה7.png
תמונה99.jpg

קיצור תולדות קהילת ווריה

 

ווריה, צפון יוון, מקדוניה.60 ק"מ מבירת החבל סלוניקי. בווריה חיים כיום קרוב ל – 60 אלף תושבים.

סקירה היסטורית קצרה מעידה כי : ווריה הוזכרה לראשונה בכתבי טוקידידס ב -432 לפנה"ס נקראת ע"ש אחד מבניו של אלכסנדר מוקדון, הייתה בזמנו העיר השנייה בחשיבותה אחרי פלה –  Pella . ממצאים מעידים על קיום יישוב יהודי מאז המאה-4 לספירה. בשנת 50 לספירה מגיעים לווריה שליחי הנצרות ובראשם סנט פול המנסה לשכנע את יהודי הקהילה להמיר את דתם. שנים אח"כ מבקר במקום שבתאי צבי המנסה לשכנע את יהודי ווריה להתאסלם.

גירוש ספרד 1492, מביא יהודים רבים ליוון, מתפתחת ומשגשגת קהילת סלוניקי, מתוך אלה שהגיעו בוחר מיעוט קטן להשתקע בווריה. אח"כ הגיע תור האימפריה העותומאנית, בתקופה זו זכו היהודים לפריחה כלכלית ותרבותית. על קירות הבתים בווריה ניתן עד היום לראות ציורי קיר ואלמנטים מזרחיים המעטרים את קירות הבתים.

בשולי הכניסה לרובע היהודי בווריה, ניתן להבחין בשרידי מסגד מקומי.

 

ב  1912 משתחררת יוון מעול הטורקים וב – 1923 מתרחש תהליך כואב של חילוף אוכלוסיות בין הטורקים ליוונים.

נפילת האימפריה העותומאנית וגירוש הדדי של תושבים סימל עידן חדש בהיסטוריה המקומית ובאירופה כבר התכוננו למלחמה הבאה שתפרוץ – מלחמת העולם השנייה. יהודי יוון וביניהם גם היהודים מווריה מתגייסים לצבא היווני ונלחמים בצבא האיטלקי בחזית אלבניה. למרות ההצלחה היחסית בתחילת המלחמה, מובס הצבא היווני ברגע שצבא גרמניה מצטרף לחזית האיטלקית.החיילים הנסוגים מאלבניה יוצאים למסע רגלי מתיש של נדודים הנמשך ימים לא מעטים עד להגיעם הביתה – לווריה. הם מגלים כי העיירה נמצאת תחת הכיבוש הגרמני ומכאן מתחיל עידן חדש והרסני בהיסטוריה של יהודי ווריה. מתחיל תהליך שבסופו למעשה נמחקת  קהילת ווריה פיסית ואולי אף מעל דפי ההיסטוריה, הרכבות שהעבירו את יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה עשו זאת גם ליהודי ווריה. בלילה אחד של חדש מאי 1943 נלקחו 680 מתוך 850 יהודי ווריה  למחנות ההשמדה, האחרים השכילו לברוח להרים ולהצטרף לפרטיזנים. 111 תושבים ניצלו ושרדו את השואה.

אח"כ גם פורצת מלחמת האזרחים ביוון, ואח"כ פורצת מדינת ישראל. יהודי ווריה למודי הסבל בחרו ברובם לעזוב את העיירה. חלקם הגדול עולה לארץ ישראל, חלק אחר היגר לארה"ב ומיעוטם עבר לסלוניקי. כיום חייה בווריה משפחה אחת.

בביקורי הראשון ברובע היהודי בווריה – 1992 , מצאתי שרידים מתפוררים אשר מאבדים לאיטם את הצביון היהודי שלהם. בית קברות מנותץ, ורק ערימת מצבות בשדה קוצים העידה על המקום. אני מבקר רבות בווריה במהלך השנים מאז ביקורי הראשון, ותמיד התחיל הביקור אצל דוד הזגג קפה יווני קטן או לימונדה אשר היו מגיעים על מגש נחושת עגול התלוי על 3 זרועות קמורות וידית שהיה אוחז בה האיש הרזה עם השפם. אח"כ היינו פוסעים עם דוד לרובע היהודי העתיק, הוא היה פותח לנו את שערי בית הכנסת הנטוש ומבעד לחלון יכולנו לשמוע  את רחש המים ולראות את הנהר הזורם למטה.

דוד מדבר קצת עברית,ממש קצת,  לנהר הוא קורא "ירדן" ומנסה לתאר לנו את הרובע . "אף אחד כבר לא גר כאן" הוא אומר ומתכוון ליהודים. בית הכנסת עשוי כולה אבן , החלונות אטומים בבטון ולבנים, ואת השער הכבד נועלת שרשרת עבה.

דוד פותח את השער ונכנסנו, יום ששי, אני רואה בדמיוני את האנשים, באים לבית הכנסת לבושים בגדי שבת, בחלונות הבתים דולקים הנרות וריח עז של תבשילים נישא באוויר.

ברובע היהודי רחוב אחד מרכזי היורד לכיוון הנהר ומשני צידיו בתים עשויים טיט ועץ אשר ידעו ימים טובים. על הקירות עדיין ניתן להבחין בכתובות העברית, ובעיטורים אוריינטליים מתקופת השלטון העותומאני .

הנהר כבר לא זורם כמו פעם. השיטפון האחרון היה מזמן אומר דוד, ובבית הקפה שעל הגדה השנייה של הנהר כבר לא מקררים את האבטיחים במים הצוננים, כמו פעם.

אחד המראות הבלתי יאומנו הוא בית הקברות. על שטח בית הקברות הקימו קומפלקס של מתקנים ומגרשי ספורט – מבעד לכיסאות הפלסטיק ביציעים, תוכלו לראות שמסביב הניחו את המצבות ששרדו, לוחות שיש גדולים כתובים בעברית ולדינו המתארים בסיפור קצר את תולדותיו של המת.

בשנים האחרונות החלו לשפץ את הרובע. אונסקו הכריז על בית הכנסת ומספר בנינים כאתרים הראויים לשימור ולמורשת עולמית. השיפוצים הסתיימו בחלקם – בית הכנסת, ו 2 בתי מידות המשמשים לפעילויות ולרווחת התושבים. מספר בתים בידיים פרטיות הופך אט אט לבתי פאר המשמרים את הארכיטקטורה המיוחדת של המקום. אחרים עדיין עומדים בשיממונם מטים לנפול חשופים לפגעי הזמן ולוונדליזם מכוון.

במהלך התקופה הקרובה יחלו לצחצח את מצבות השיש סביב מגרש הכדורגל, וגם את הקוצים יבערו, וחדר הזיכרון הסמוך העומד בשיממונו יוכשר לאחסן את לוחות הזיכרון עם שמות הנספים.

בספטמבר השנה (2008), עומד להתקיים אירוע חד פעמי, ניסיון לספר לאזכר ולשמר  את סיפורה של הקהילה הקטנה . להצביע על מקום שלא רבים שמעו עליו, ואולי כבר לא ישמעו, מקום שאולי יעלם וישכח ואולי לא , אבל הצביון היהודי לבטח ייעלם.