אביגד הציע בהיסוס שהנקבים נעשו בגלל שהכלים נטמאו ולכלי חרס כידוע אין טהרה אלא בשבירתם (ויקרא יא: לג, לה - וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:  כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.  לד מִכָּל-הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם--יִטְמָא; וְכָל-מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, בְּכָל-כְּלִי יִטְמָא.  לה וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, יִטְמָא--תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ, טְמֵאִים הֵם; וּטְמֵאִים, יִהְיוּ לָכֶם) וכן במשנה מסכת כלים ב, א (כלי עץ, כלי עור, כלי עצם, וכלי זכוכית--פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין.  נשברו, טהרו; חזר ועשה מהן כלים, מקבלין טומאה מכאן ולהבא.  כלי חרס וכלי נתר, טומאתן שווה--מיטמאין ומטמאין באוויר, ומטמאין מאחוריהן, ואינן מיטמאין מגביהן, ושבירתן היא טהרתן). אבל אבני וברוך טענו כנגדו בצדק שאם כך, מדוע לא זרקו או שברו אותם סתם? למה לטרוח לנקבם?

אבני וברוך הציעו שהנקבים נעשו על מנת להוציא את הכלי מכלל "כלי" הראוי לשימושו ובכך להפקיעו מטומאה ומקבלת טומאה, כדין המשנה בכלים שהובאה לעיל.

אולם אשר גרוסברג, בשני מאמרים,("סירי הבישול המנוקבים מירושלים ומנהגיהם של "חברים" ו"עמי הארץ""' חידושים בחקר ירושלים, ח [תשסג], 59-71 ; "סירי בישול מנוקבים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים",‫ תחומין כד [תשסד] 505-516, העיר שהנקבים בכלים מירושלים היו קטנים מקוטר הזית שהמשנה דורשת לכלים העשויים למאכל ומשקה כאחד, כאותם סירי בישול שנמצאו בחפירות. פרשנות זו גם אינה מסבירה את מציאות הכלים דווקא בירושלים, ואת השימוש הקצר בהם. לפיכך, הוא הציע שמדובר בדיוק בכלים של משנתנו, שבושלו בהם קדשים (כיוון שנמצאו ברחבי ירושלים ולא רק בהר הבית, מדובר כנראה בקדשים קלים כשיטת ת"ק של המשנה במסכת כלים צה ע"ב - מתני' אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה ר"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה). לאחר בישול אחד נדרש לשבור את הכלים בעזרה, ומחשש שמא נטמאו ניקבו אותם כדי שאפשר יהיה להכניסם לעזרה לשבירה. הנקב הזעיר בכלים מתאים בדיוק לתירוץ בסוגיה שלנו: שניקב בשורש קטן.

כנגד השערה מלהיבה זו יש בכל זאת כמה נימוקי נגד:

א. אם הניקוב נועד להכנסה לעזרה ושבירה שם, מדוע נמצאו הכלים בירושלים, מחוץ לעזרה, ובחלקם גם לא נשברו מעולם? גרוסברג מציע שהניקוב לא נועד לשם שבירה בעזרה אלא לשם סימון הכלי, שלא ישתמשו בו שנית ויעברו על אכילת נותר. אם כן הדרא קושיה לדוכתה (חזרנו לשאלה המקורית, הבעיה נותרה בעינה), מדוע לא לזרוק או לשבור?

ב. האם הפטנט של ניקוב "בשורש קטן", המופיע בבבלי בלבד, פעם אחת בלבד, ובסתם, כבר היה מוכר בימי בית שני?

ג. במשך הזמן התברר שכלים מנוקבים מוכרים גם ממקומות נוספים ומתקופות נוספות, ולאו דווקא מהקשרים יהודיים (למשל במרשה ההלניסטית, ואף באתרים רומאיים בבריטניה), ולכן אולי יש לחפש סיבה אחרת, לאו דווקא הלכתית.

מצורף מאמר שכתבתי עם הארכאולוג איאן שטרן על הכלים הנקובים ממרשה ובמהלכו נידונו גם הכלים מירושלים.