על משמעות החמה בגלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי
בציפורי, התגלה פסיפס של גלגל המזלות ובמרכזו דמות הלניסטית של אל-השמש. מה משמעותה של תגלית זו?
מבוא
מוטיב גלגל המזלות היה שכיח בא"י בתקופה הרומית, תקופת המשנה והתלמוד. מוטיב זה יחד עם הימצאותן של יצירות אומנות בפסיפסים בהם גלופות אבנים ואיורים של בעלי חיים ודמויות שונות, שחלקן אף שאובות ממקורות הלניסטים (כפי שנראה בהמשך), הגובלים בעבודה זרה ממש, מעמידה בפני החוקרים בעיה תאולוגית משום איסור מפורש לכך בספרות חז"ל.
על פשר הימצאות מוטיב גלגל המזלות, ובמרכזו אל-השמש בשרידי בתי הכנסת חלוקות הדעות. הבעיה העומדת בפני החוקרים היא, מה המשמעות למוטיב זה ומה המניע להצבתו בבתי כנסת.
יש המזהים מוטיב זה כפגני וטוענים שאומנות זו מלמדת על תפיסת האוכלוסייה היהודית באותה התקופה לפיה, לא מעט יהודים האמינו בכוחות אליליים ובכוחותיו של הליוס אל השמש ושליטתו על גרמי השמים (גודנהוף) ויש השוללים תפיסה זו טוענים למעמד חזק של חכמים שאסרו תופעה זו והציע שהופעת דמויות אלה בבתי הכנסת התאפשרה משום שנעקר יצר עבודה זרה מישראל כבר בימי ראשית הבית ולפיכך חז"ל לא ראו בכך סכנה (אורבך). אחרים שולל הימצאות יהדות ליברלית שהושפעה מהסביבה האלילית ומציע ששרידים אלו שייכים למינים ושהיהודים באותה העת האמינו במזלות (סוקניק) ויש כאלה הרואים קשר בין מוטיב זה, ללוח השנה העברי (אבי יונה) ויש הטוענים לזיקה בין מוטיב זה ללוח השנה העברי ולעיבור החודש לפי שיטת הלל הנשיא (שטרנברג). חוקרת אחרת מציעה שעיטורי גלגל המזלות המשלבים את תקופות השנה, סמלי המזלות והליוס במרכזו, היווה לוח שנה ליטוגרפי ושימש את היהודים שהתפללו לפולחן הדתי שהיה נהוג באותה העת. (חכלילי ) מציעה שעיטורי גלגל המזלות המשלבים את תקופות השנה, סמלי המזלות והליוס במרכזו, היווה לוח שנה ליטוגרפי ושימש את היהודים שהתפללו לפולחן הדתי שהיה נהוג באותה העת וחוקר אחר מציע שהמתווה הייחודי של הפסיפסים המתארים את גלגל המזלות והליוס במרכזו, הירח ושנים עשר המזלות המסודרים במעגל סביב וארבע העונות בפינות, מעיד על התפתחות האמנות היהודית, אשר אימצה את הפסיפסים ואת התיאורים המופיעים בהם, כמערכת המייצגת ומתארת את העולם עליו שולט האל הריבון, את ההערצה ליציר כפיו של האל ולא על מנת לשמש ככלי בידי מנחשים או אסטרולוגים (פרסטנר). ארכיאולוג שחפר בציפורי, מציע שדמותו של הליוס באה לסמל באופן אלגורי את כוחו ויכולתו של האל לשלוט ביקום, האל שהבטיח לאברהם בהר המוריה, יקיים הבטחתו באותו המקום. לשיטתו, יש לראות את גלגל המזלות שהתגלה בציפורי כחלק ממערך איקונוגרפי שלם של פסיפסים ובהם פסיפס העקידה וחובה להבינו על רקע עליית הנצרות באותה העת והמאבק בין היהדות לנצרות על הבכורה (וייס) ואחר מציע, כי גלגל המזלות בפסיפסי ארץ ישראל מהווה אלמנט ייחודי לבתי כנסת יהודיים בתקופה הביזנטית הקדומה (עובדיה).
צמד חוקרים מציע שמוטיב זה מהווה אמצעי עזר לתפילות ופיוטים (יהלום ומרמרשטיין). מקורות ספרותיים (למשל הסרת דמות הנשר אשר הוצבה על ידי הורדוס בשער המקדש כפי שמופיע בקדמוניות, יז' ע' 1551, תולדות מלחמת היהודים חלק א', פ' 33 ע' 122 וכן הריסת הרמון הורדוס בטבריה שהיה עטור בדמויות חיות כמסופר בחיי יוסף פרק יב' ע' לד :" אני ומלוי נשלחנו אלהם מאת השלטון בירושלים בדרישה להרוס את ההרמון אשר בנה הורדוס, הטטרראכוס בטבריה. כי הוא מקושט בצורת חיות וזה נגד חוקי תורתנו") וכן ממצאים ארכיאולוגיים (בתי הכנסת במצדה ובהרודיון הם הוכחה בדרך השלילה לפיה, הורדוס שהלך לפי "צו האופנה" האומנותית ההלניסטית באותה העת ושמיזמי הבינוי האדירים שלו הושפעו מהאדריכלות אשר משלה ברומא, הקפיד שבבתי הכנסת אותם בנה ובארמונותיו לא נחשפה עד היום שום עדות לאומנות כלשהיא פיגורטיבית, לא צורת אדם ולא צורת חיה) מביאים עדויות ומובאות לפיהם, החל מתקופת החשמונאים, הקפיד עם ישראל הקפדה יתרה על איסור פסל ומסכה ושמירת הלכות עבודה זרה באופן שבטל יצר עבודה זרה בישראל ועובדת הימצאותה של איקונוגרפיה זו, לא היה בה משום השפעה על יהודי א"י באותה העת.
פרט מעניין הוא, שעיטורי גלגל המזלות בפסיפסים לא יהודיים בתקופה היוונית-רומית היו נדירים למדי ורק שרידים בודדים נחשפו עד כה ברחבי האימפריה הרומית, עובדה המהווה לכשעצמה תעלומה שיש לתת עליה את הדעת.
עקרונית, ניתן לחלק את הצעות החוקרים לפשר הממצאים לשתי קטגוריות עיקריות. הראשונה, שיד הריבון הרומי או יד האומן שערך את הפסיפס בדבר ושעיצוב הקישוט נעשה בכפיה. השנייה גורסת, שמדובר בהשפעת הסביבה הנוכרית על היהודים שאימצו והטמיעו לתרבותם היבטים חזותיים הלניסטים, כשההסבר לכך הוא האמונה, שתש כוח עבודה זרה בישראל וניתן לקשט בתי כנסת בציורים ואיורים בעלי מוטיבים השאובים מתרבות עולמית זרה מבלי לפגוע בייחוד פולחנם היהודי הדתי.
הממצא הארכיאולוגי משרידי בית הכנסת העתיק בעזה מעלה אפשרות שלישית למתן פרשנות אחרת למוטיב גלגל המזלות בבתי הכנסת והדמות במרכזה. בממצא זה, התגלתה רצפת פסיפס המעוטרת במגוון, איורי בעלי חיים אפריקאים שונים עטורי מדליונים, בכניסה לאולם המרכזי מתוארת דמותו של דוד המלך בדמות אורפאוס (ביוונית עתיקה: Ὀρφεύς) הפורטת בנבל ומקסימה את החיות, ומעליה הכיתוב "דויד" באותיות עבריות. בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיעות המילים הבאות ביוונית: "אנחנו .... בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר אתרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". ממצא זה מצביע בוודאות על זיהוי דמות פגאנית, אימוצה והפיכתה לדמות מקראית. תופעה זו של זיהוי בין דמויות אלים פגניים לבין דמויות מקראיות היא תופעה ידועה וקדומה שתפורט בהמשך.
הבה נבחן את קשת האפשרויות לפיה הדמות המופיעה בגלגל המזלות בבית הכנסת בציפורי אינה של הליוס אל השמש אלא דמות בעלת משמעות יהודית לאמור, אימוץ הצעה הקרובה יותר לתפיסה לפיה גלגל המזלות מהווה ביטוי אומנותי ללוח השנה היהודי או לפי הצעתו של יהלום ומרמרשטיין שמוטיב זה מהווה אמצעי עזר לתפילות ופיוטים. נותר אם כן לעמוד לפי הצעה זו על פשר הדמות, מי היא הדמות ואת מי היא מייצגת ומה היה המניע להצבתה ברצפת בית כנסת.
ייחודו של גלגל המזלות מבית הכנסת בציפורי
חשיפתו של הפסיפס בציפורי הוא היחיד עד כה בעולם בו מופיע השמש עצמו, כשהוא רוכב במרכבה ולא דמותו של אל-השמש הליוס-סול אינווקטוס. בפסיפס לא מופעה דמות אדם אלא עיטור השמש כשהוא רכוב בשמים ונשען על אחד מקרנותיו הנתונה במרכבה אשר תוכל להתפרש כפרסוניפיקציה של השמש כדרך שנמצאה ופורשה בפסיפסים אחרים(חננאל מאק). וייס ונצר, שגילו בחפירותיהם את הפסיפס בציפורי, התייחסו למשמעות המערך האיקונוגרפי הכולל של הפסיפס ודנו במשמעותו אולם לא התייחסו לפרט יוצא הדופן לפיו אל השמש אינו מופיע כדמות אדם אלא השמש גופה היא הרוכבת במרכבה. בסוף הדיון על משמעות המערך האיקונוגרפי קובעים השניים' כי "אין ללמוד מכאן מאומה על מידת הקנאות הדתית או האנטי-פגנית של באי בית הכנסת של ציפורי".
ראשית אציג היבטים של מוטיבים פגניים על רקע הלכות עבודה זרה ואדון בגלגל המזלות בראיית חז"ל כפי שמופיע בתפילות ובפיוטים. זאת, לאור ממצאים בבתי הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד. בתום הדיון, אציג בקצרה ממצאים ארכאולוגיים משמונה בתי כנסת שבהם מופיע המוטיב, על מנת להעמיד את הממצאים מול עמדת חז"ל ומול המופיע בספרות ההיכלות והפרקטיקה שבריטואל התפילות והפיוטים. בהמשך, אעלה שלוש הצעות לזיהוי הדמות המיוצגת על ידי השמש בבית הכנסת בציפורי כשהבסיס להצעות הללו הוא מדרשי חז"ל, ספרות ההיכלות ופיוטי התפילות בהם מצאתי התאמה למאפייני הממצאים בציפורי. מבין שלוש ההצעות אבחר באחת בלבד בה אעסוק בהרחבה וזאת משום שפע מדרשי חז"ל וספרות ההיכלות והמיסטיקה הדורשים והדנים במרכיבים ובמאפיינים השונים אשר התגלו בממצאים הארכאולוגיים וההתאמה ביניהם
מוטיבים פגניים על רקע הלכות עבודה זרה
בדיבר השני בעשרת הדיברות, מובא איסור יצירת פסלים ותמונות וכן איסור על עיצוב דיוקן בעל תווים אנושיים. האיסור מובא במקרא[דברים, ה 9]:
"לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלוהיך" וחוזר הכתוב על עצמו[דברים כו' 15] : "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענה כל העם ואמרו אמן".
עדות לפולחן השמש מוצאים אנו בספר מלכים [מלכים ב' פרק כג'] שם מסופר, שלאחר ששפן הסופר הקריא בפני יהושיהו המלך את האמור בספר התורה שנמצא ע"י חלקיהו הכוהן בבדק הבית, הוצא צו ע"י המלך:
"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת-שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת-עֲפָרָם בֵּית-אֵל. ה וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם...יא וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-יְהוָה אֶל-לִשְׁכַּת נְתַן-מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ".
והנה מוצאים אנו את המוזכר, השמש הרוכבת במרכבת הסוסים בשרידי בתי כנסת בארץ ישראל כשהללו מעוטרים באיורי גרמי השמים, הירח והכוכבים.
איסור על כל צורותיו ואופניו מפורש ומפורט במכילתא [מכילתא דרבי ישמעאל, יתרון פרשה ו']:
"[כ, ג] לא תעשה לך פסל -לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה?! תלמוד לומר (תִלמוד לומר - פירושו, תלמד מעניין זה לומר כך וכך): כל תמונה. לא יעשה לו אבל יטע לו מטע?! תלמוד לומר: לא תטע לך אשרה. לא יטע לו מטע אבל יעשה לו של עץ?! תלמוד לומר: כל עץ. לא יעשה לו של עץ, אבל יעשה לו של אבן?! תלמוד לומר: ואבן משכית. לא יעשה לו של אבן אבל יעשה של כסף?! תלמוד לומר: אלהי כסף לא יעשה לו של כסף אבל יעשה לו של זהב?! תלמוד לומר: ואלהי זהב. לא יעשה לו של זהב אבל יעשה לו של נחשת של בדיל של עופרת?! תלמוד לומר: ואלהי מסכה לא תעשה. לא יעשה לו דמות כל אלה אבל יעשה לו כל סמל?! תלמוד לומר: פן תשחיתון וכו'. לא יעשה לו כל סמל אבל יעשה לו דמות בהמה חיה ועוף?! תלמוד לומר: תבנית כל בהמה וכו'. לא יעשה לו דמות כל אלה אבל יעשה לו דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים?! תלמוד לומר: כל רמש האדמה. לא יעשה לו דמות כל אלה אבל יעשה לו דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות?! תלמוד לומר: ופן תשא עיניך השמים. לא יעשה לו דמות כל אלה אבל יעשה לו דמות מלאכים כרובים ואופנים וחשמלים?! תלמוד לומר: אשר בשמים. אי אשר בשמים יכול דמות חמה ולבנה וכוכב?! תלמוד לומר: ממעל לא דמות כרובים לא דמות אופנים. לא יעשה לו דמות כל אלה אבל יעשה לו דמות תהום וחשך?! תלמוד לומר: ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ".
לפי המכילתא, חז"ל שוללים כל מוטיב של ציור, פסל ותמונה. הפרוט מעיד על התייחסות עניינית שהייתה נחלת המציאות והאקטואליה באותה העת. המכילתא מפרטת פרוט יתר על מנת למנוע פרשנות מוטעית או היתר כלשהו, להקלה באיסור מבלי להתחשב בכוונות האומן בהקשר ליצירתו.
התייחסות חז"ל למוטיב איורים פגאניים על כתלים מופיעה גם בירושלמי [עבודה זרה, פרק ג', מ"ב ע"ד]:
"ביומי דר' יוחנן שרון ציירין על כתלים ולא מחי בידם. ביומי דר' אבון שרון ציירין על כתלין ולא מחי בידם" (תרגום - בימי ר' יוחנן היו מציירים דמויות כל הכתלים והוא לא מחה על כך, בימיו של ר' אבון, היום מציירים על הכתלים והוא לא מחה על כך).
אורבך ראה במקור חזל"י זה תחילת תפנית בגישת חז"ל למוטיבים פגניים על קירות בתי כנסת. ר' אבון חי במחצית השניה של המאה הרביעית והיה חכם חשוב ולכן הירושלמי ציטט את עמדתו המשלימה עם השפעת העולם ההלניסטי על עולם קישוט בבתי כנסת. הא ראיה, שלא מחה נגד תופעה זו.
חיזוק לגישה זו מוצאים אנו במשנה עבודה זרה [פ"ג' ג']:
"המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין".
ועל משנה זו דן הבבלי [עבודה זרה, דף מב, ב]:
"מנקיט רב ששת חומרי מתנייתא (מלקט היגדי משניות) ותני: כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה וכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם וכל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון. אמר מר כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה ...".
הדיון בבבלי בסוגי הצורות האסורות, יורד לפרטים. המזלות מותרין אולם חמה ולבנה, פרצופי אדם ודרקון נאסרו משום ההיבטים הפגניים הנלווים אליהם. מאידך, יש עדות על הקלות בהם דנו חז"ל שלא החמירו בכל הצורות.
במשנה מוזכר רבן גמליאל [מסכת ראש השנה, פ"ב, משנה ח] שהחזיק בעלייתו צורות שונות של מולד הירח להקלה בפני העדים המעידים על המולד:
"דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה".
על מנת שלא לטעות במולד הירח, הקל רבן גמליאל בגישתו, והחזיק צורות מולד הירח מאילוץ פרגמטי על מנת להציגם בפני העדים במטרה למנוע טעות והטעיית הציבור. בתחילת המשנה [עבודה זרה, פ"ג משנה א'] עורכת המשנה ופורסת מאפייני הצורות האסורים מטעמי עבודה זרה:
"כל הצלמים אסורין, מפני שהן נעבדין אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל, או ציפור, או כדור; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שיש בידו כל דבר".
החשש של חז"ל כפי שעולה ממשנה זו הוא, הצורות הנעבדין ולפיכך, הגדירו מאפיינים לשם זיהויים. מהמשנה עולה שדמות המחזיקה בידה כדור, מקל או ציפור, ולפי רבן שמעון בן גמליאל כל דבר אסורים, משום הביטוי לסמכות ריבונית של אל שאינו הקב"ה והדבר מהווה קריאת תיגר לשלטונו [עבודה זרה דף מב' ע"א]. דמויות הלניסטיות ממוטיב גלגל המזלות בפסיפסים בבתי הכנסת, מהוות אם כן בעיה משום האיסור המפורש העולה ממשנה זו. בפסיפס חמת טבריה, מופיעה דמות הלניסטית המזוהה עם הליוס אל השמש, המחזיק בידו כדור ומקל, ממש כפי שהמשנה והבבלי מתארים (ראו תמונה).
המדרש הגדול [פרשת יתרו, כ', כ'] מחמיר אף יותר ואוסר לחלוטין איקונין אפילו לנוי:
"תנו רבנן, לא תעשו איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב, אם לעבדן, כר נאמר, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, מה אני מקיים לא תעשון איתי? שלא תאמר כדרך שאחרים עושין לנואי עושים צורת חמה ולבנה ודרקון על שערי העיר ועל המבואות כך אני אעשה, ת"ל לא תעשון איתי – לא תעשו אפילו לנואי".
והמכילתא דרשב"י [פרשת יתרו כ' ד'] מפרטת באופן הברור ביותר את האיסור הגורף:
"לא תעשה לך מלמד שכל העושה עבודה זרה לעצמו עוכר משום שתים משום לא תעשה ומשום לך(ת): פסל. אין לי אלא פסל כשהוא אומר כל תמונה. לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות....כשהוא אומר כל תמונה לא בדמותן ולא בדמות בבואה שלהן ולא חיות רעות ולא בדמות חיות שלמעלה: אם סופינו לרבות כולן מה תלמוד לומר פסל, אלא אם אתה עושה כן נמצאת פוסל עולם ממני והריני פוסל עולם ממך(ג)":
הדרשן אף מעצב מחדש את הדרשה בסיומה תוך משחק מילים בשורש פ.ס.ל. "אם אתה עושה כן, הריני פוסל עולם ממך".
המתואר אם כן בפסקה זו, מציב כאמור בפני החוקרים אתגר לפשר המוטיבים הפגניים בבתי הכנסת מתקופת התלמוד. הגישה המקובלת והרווחת במחקר מנסה לצמצם את הפער בין מקורות חז"ל לבין האומנות האלילית בא"י שהייתה הסביבה הנוכרית בהם חיו היהודים תחת השלטון הרומי ומנסה לאזן ולהתאים בין הממצאים הארכיאולוגיים למקורות חז"ל. גישה זו טוענת לתפיסה ליברלית של חז"ל שהיו ערים לסביבה ואף הקלו בהלכות על מנת לאפשר השתלבותם בחברה האלילית שהייתה מנת חלקם באותה העת. גישה זו נשענת על גישתו של אורבך הטוען, שהמוטיבים האמנותיים הללו מלמדים על "תור הזהב" בגישתם של נשיאי ישראל שמטרתם הייתה להקל על העם משום המשבר הכלכלי ששרר באותה העת, ומשום השינויים שחלו במקום מושבם של היהודים שעברו להתגורר בערים הגדולות ובאו במגע הדוק יותר עם האוכלוסייה האלילית בערים אלו. המעבר למקום מושב אורבני, הביא לשינוי בדפוסי החשיבה והתרבות היהודית משום שהעיסוק היה במסחר עם האוכלוסייה האלילית וחכמים הבינו את הצורך להתמודד עם הלכות עבודה זרה, לעומת קורח המציאות מחד וירידת כוחה של הדת הפגנית במאות השלישית והרביעית והטענה היא ליחס המזלזל של הנכרים עצמם כלפי העבודה הזרה כנימוק מרכזי להקלות בתחום זה. מכאן השינוי בהשקפת עולמם ובהכרעותיהם ההלכתיות. אורבך טוען לשתי גישות של חכמים, הגישה המחמירה וזאת המקלה. ראיה לכך הוא מביא מהבבלי [עבודה זרה דף נ' ע"א]:
"בי ינאי מלכא חרוב [ביתו של ינאי המלך נחרב], אתו [באו] גוים אוקימו ביה [והעמידו בו] מרקוליס [עבודה זרה], אתו גוים אחריני דלא פלחי [באו גוים אחרים שאינם עובדים] למרקוליס שקלינהו [לקחו אותן] את האבנים הללו, וחיפו בהן דרכים וסטרטאות (רחובות), איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי [יש חכמים שפורשים ואינם הולכים בדרכים הללו, ויש חכמים שאינם פורשים].
אורבך מקטלג את גישות חז"ל לשתיים, המחמירה שאת חכמיה כינה "רבנן דפרשי" וזאת הבאה להקל שאת חכמיה כינה "רבנן דלא פרשי". המגמה הכללית של חכמים הייתה לכיוון ההקלה בהלכות אם כי היו חכמים שהמשיכו במגמה להחמיר. במשנה עבודה זרה [א' ח'] מתואר דיון המתאר היטב תהליך ההקלה, ר' יוחנן אליעזר מתיר לייצר תכשיטים לצורכי עבודה זרה ולמכרה לגוי ובמקום אחר מוצאים שחז"ל נותנים דעתם ומנחים לחבל בחפץ עבודה זרה ובכך להתירו בעוד שר' שמעון טוען שדי בהפלת החפץ או במתן סטירה בכדי להתירו משום שאז החפץ מאבד ממשמעותו הפגנית הדתית. לעומת זאת , המכילתא ממשיכה באיסור הגורף [מכילתא דרבי ישמעאל, יתרון פרשה ו', ע' 233 וגם בילקוט שמעוני פרק כ'].
גלגל המזלות והמזל בראיית חז"ל
שנים עשר המזלות מוזכרים באופן מפורש במדרשי חז"ל [פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק א, וגם באוצר המדרשים (אייזנשטיין) יצירה]:
"שנים עשר מזלות הם, טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים".
הבבלי [סדר זרעים, מסכת ברכות דף לב' עב'] מתאר שיח בין כנסת ישראל המקוננת על האל שעזבה, לבין הקב"ה המפייסה והמנחמה. בנחמה אנו מוצאים תאור מפורט של יב' המזלות, הכוכבים, כל צבא השמים וסדר פריסתם ושהכול נבראו לכבודה של כנסת ישראל:
"אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולן לא בראתי אלא בשבילך".
פריסת הכוכבים במרחבי השמים וביחס לשושנת הרוחות מתוארת בילקוט שמעוני [מלכים, קפ"ה]:
"קשת אריה טלה פונים צפונה, שור בתולה גדי פונים למערב, תאומים, מאזנים דלי פונים לדרום, סרטן עקרב ודגים פונים למזרח והים עליהם מלמעלה שהעולם עליהם מתנהג".
מדרש פדר"א [פרקי דרבי אליעזר ו'] יוצר זיקה בין החודשים למזלות, כל חודש ומזלו:
כל הכוכבים משרתים לשבעה כוכבים של שעות ושמן: כל"ש, צמח"ן (כוכב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה) והם משרתים לשבעה ימי השבוע, וכולם משרתים לי"ב מזלות שהם כנגד יב' חודשים ואלו הן: טלה, שור, תיאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים".
חז"ל דנים ומרחיבים את הדיונים בנושא המזל ועמדתם מעורבת, יש המתירים ויש האוסרים חישוב המזלות. בבבלי [מסכת שבת דף עה' עמוד א'] מוזכר שמותר לאדם לחשב מזלו:
"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר (דברים ד) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". כך גם שנינו גם במסכת מועד קטן [דף כח' עמוד א'] שם מסופר על רבא התולה חיי בנו ומזונו במזל:
"אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא" ובהמשך מסופר שבשעת פטירתו ביקש מאחיו שיאמר למלאך המוות שלא יצערו בגסיסתו: “אמר ליה כיון דאימסר מזלא לא אשגח בי” (כיוון שנמסר המזל לידו, אינו משגיח בי)".
ובמסכת שבת [דף קנו'] מאריך הבבלי ומפרט את השפעות המזל על שעת לידתו של האדם ועל טבעו ומהדיון שם עולה, שהמזל בו נולד האדם משפיע על כל מהותו במהלך חייו.
גם בדיני נזיקין (בהפסדים שבגרמא), ובטענת בתולים (כשאישה טוענת שנאנסה) משתמשים חז”ל בביטוי “מזלך גרם” [בבא בתרא דף צח' עא']. בפרקי היכלות רבתי [ה' ב'] מוזכרים המזל וגלגל המזלות:
מי כאלקינו מי כמלכנו מי כיוצרנו חמה מפליט ומוציא כתר ראשה (נ"ב סוד כימה) כימה וכסיל וכוכב הנוגה צוררין ויוצאין מחלוק שלו מזלות וכוכבים שמעורר ובא על כסא כבודו אור גדול היה מפליט בין עיניו כי מלך גבורות ומלך נפלאות ומלך פרישות כדבר שנאמר (שם) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו'".
בהמשך [פרק ו אות ה] מתאר ר' ישמעאל את שראה בעולמות העליונים, תיאור התואם את תבנית גלגל המזלות שהחמה במרכזו: "וראיתי כתר אחד משונה וחמה ולבנה ושנים עשר מזלות קבועים בו".
באות הבאה [פרק ז אות א] מספר ר' ישמעאל כיצד תפסו המלאך מטטרון ומזהירו ממחזה עתיד הוא לראות, מחזה מזעזע לפיו שרפים וחיות הקודש ובהם יב' המזלות ומלאכי השרת אומרים שירה בפני הקב"ה:
"תפשני והושיבני בחיקו אמר לי מה אתה רואה אמרתי לו אני רואה שבעה ברקים שהם רצים כאחד אמר לי בני כבוש עיניך שלא תזעזע שיצאו לקראת דוד מיד רגשו כל אופנים ושרפים וחיות הקדש ואוצרות שלג וענני כבוד ומזלות וכוכבים ומלאכי השרת ולהוטי זבול ואומרים למנצח מזמור לדוד השמים מספרים וגו' (תהלים יט א)".
בפרק הבא [פרק יג אות ג], מופיע תיאור מעניין בו דוד המלך יושב ומברך את החיות אותם יצר בסיוע המזל:
"בכל יום ויום בהגיע עלות השחר מלך הדור יושב ומברך לחיות לכם חיות אני אומר לכם בריות אני משמיע חיות חיות נושאות כסא כבודי בלב שלם ובנפש חפצה תתברך שעה שיצרתי אתכם ותתרומם המזל שיצרתי אתכם בו".
מהמובאות עד כה עולה לכאורה, שהמזל פועל בעולם ומעשי האדם לא יוסיפו ולא יגרעו כנגדו, לכל אדם נקבע מזלו עוד לפני לידתו, הוא לא תלוי במעשיו ולכן לא ישתנה גורלו עקב מעשיו לטוב או לרע.
מאידך, מוצאים אנו בספרות חז"ל עמדות מנוגדות הבאות לידי ביטוי באמירה מפורשת, "אין מזל לישראל".
בבבלי [נדרים לב ע"א] מוזכר הסיפור הבא:
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, התהלך לפני והיה תמים - אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה! כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך, נתקררה דעתו. +בראשית טו+ ויוצא אותו החוצה - אמר לפניו: רבש"ע, הסתכלתי במזל שלי (ואין לי אלא בן אחד) +מסורת הש"ס: [ואיני ראוי להוליד בן]+! אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך, אין מזל לישראל".
וממשיך הבבלי במסכת שבת [קנו' ע"א] ומתאר מחלוקת בין חכמים בסוגיית המזל המסתיימת באמירה מפורשת של הקב"ה לאברהם, אין מזל לישראל:
"איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר +ירמיהו י+ כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר +בראשית טו+ ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם +בראשית טו+ בן ביתי יורש אתי. אמר לו: לאו, +בראשית טו+ כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל".
וגם מדרש פסיקא זוטרא דורש [(לקח טוב) דברים פרשת שופטים] ומעמיד ערך הצדקה כנגד המזל:
"תמים תהיה עם ה' אלהיך. אם לא עשית כל הדברים האלה האמורין בענין הרי אתה תמים לפני ה' אלהיך: [דף לא עמוד א] כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם. עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ואם תאמר אין לי במה לשאול ת"ל ואתה לא כן נתן ה' אלהיך מיכן אמרו אין מזל לישראל. אלא (משלי י) וצדקה תציל ממות כדמפורש במסכת שבת".
הילקוט שמעוני [משלי רמז תתקמה] מעמיד זכות מצות הצדקה כנגד המזל:
"וצדקה תציל ממות, אמר שמואל אין מזל לישראל.... נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה, ומדרבי עקיבא נמי אין מזל לישראל"
בפסיקתא דרב כהנא [פרשה לא', פיסקא נחמו נחמו עמי] מוזכר במפורש תלותו של אחד האדם מאומות העולם בגלגל המזלות, פעם הוא למטה ופעם הוא למעלה, הכול לפי המזל, בשונה מבני ישראל שאין הם תלויים במזלות וכוכבים:
"אמרו חז"ל במגילה (טז', א'), אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדין, יורדין עד עפר, וכשהן עולין, עולין עד כוכבים, והענין כבר כתבנו כ"פ, דיש ענין התנהגות עפ"י המזל, והנה הנהגה זו היא הנהגת הטבע, ונודע כמו המזל בחצי חודש הוא עולה למעלה בגלגל שלו, וכאשר הוא ברום הגלגל אז ירד מטה בצד השני, וכ"כ הוא מי שהצלחתו עפ"י המזל, אם הצלחתו היא ברום המעלה, אז התהפך עליו הגלגל ויורד מטה, כמו שאנו רואים בהרבה בני אדם, וזו התנהגות הטבע, וכן להפך גם כן, אם המזל שלו מטה מטה יתהפך עליו המזל להצמיח גדולתו, וזו התנהגות או"ה (אומות העולם) אשר מסרם הי"ת תחת מזלות השמים ומשטרי הכוכבים, לא כן בנ"י ( בני ישראל) אשר הם תחת השגחת השי"ת, והתנהגותם לא עפ"י המקרה ולא עפ"י הטבע".
ובהמשך [פרשה לב' פסקא ותאמר ציון] דורש מדרש זה ומסיים את דרשתו, "ואין מזל לישראל".
בבבלי [פסחים צד' עב'] מובאת מחלוקת "אסטרונומית" בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בשאלת סיבוב הכוכבים כפי שנראֶה מכדור הארץ אודות האבחנה בין גלגל המזלות למזלות עצמם, בה מוזכרת אבחנה מעניינת בין גישת חכמי ישראל (גלגל קבוע ומזלות חוזרים) לבין גישת חכמי אומות העולם (גלגל חוזר ומזלות קבועין) ואת ההוכחה הנחרצת לצדקתם של חכמי ישראל:
"חכמי ישראל אומרים, גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רב תשובה לדבריהם: מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון".
על פי חכמי ישראל, הגלגל שהוא מעין כדור ענק ושקוף שבו משובצים הכוכבים, הוא נייח והמזלות הם המסתובבים (חוזרים) ואילו על פי חכמי העולם המזלות קבועים בגלגל, והוא עצמו מסתובב ונושא אותם איתו.
את גישת חז"ל הדו-משמעית ביחס למזל ניסו פרשנים שונים לתרץ. לפי רש”י [מסכת שבת דף קנ”ו עא', דיבור המתחיל אין מזל לישראל] מזלו של אדם מותנה ותלוי בזכות תפילתו מעשיו:
לכל הדעות, העולם מונהג על ידי ההשגחה באמצעות המזלות, הטבע. אולם, כאשר משתנה מאזן זכויותיו של האדם, ישפיע הדבר על מזלו. יוצא איפה, שהמזל אינו סותר את ההשגחה, אלא מהווה כלי הביצוע של ההשגחה.
המגוון הרחב של המדרשים הדנים במזל, בי"ב המזלות וגרמי השמים, מאפשר גישה וניתוח לוגי למתן הסבר מניח את הדעת לגילויים של שרידים ארכיאולוגיים בהם מעוטרים אלמנטים בעלי משמעות למזל או מזלות ולא יהיו אלו בהכרח ממצא חריגים או יוצאי דופן.
מוטיב גלגל המזלות בפיוטים ובתפילות
מקומם הנרחב של המזל וגלגל המזלות לא נפקד גם מסידורי התפילה והפיוטים השונים. תפילת "כתר-מלכות" אותה חיבר ר' שלמה איבן גבירול היא פיוט מתפילת יום הכיפורים. זו יצירה פיוטית נשגבה מיוחדת במינה ויצירה פילוסופית כאחת, בה באה לידי ביטוי השתפכות נפש נעלה של מאמין נלהב המרגיש עצמו דבוק באלוהות. בנוסף, יש בפיוט תיאור שיטתי של הגות מטפיזית בלבוש פיוטי. בתחילת הפיוט יש תיאור ההשגחה האלוהית על שתי דרכיה דרך הדין ודרך החסד והרחמים. בפיוט, דן הרשב"ג בבריאת עולם ומזכיר עשרה גלגלים בעולמות העליונים ובהם גלגל המזלות. הוא מרחיב ומתאר בפיוט ארבע מאות ועשר עולמות עליונים, שלושים ושנים נתיבות פליאה וחכמה, עשר ספירות ושבעה רקיעים [כך גם במסכת חגיגה דף יג': ''אמר רבי יהודה: שני רקיעין הן, שנאמר, הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים. ריש לקיש אמר שבעה ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון וערבות''], וברקיע השישי מוזכר גלגל המזלות ותחתיו שבעה גלגלים המופיעים לפי שמותם. וכך בפיוט מתואר גלגל המזלות, סדר המזלות ופריסתם במרחבי הרקיע השישי כשמתחתם שבעה כוכבי לכת המופיעים בשמותיהם המוכרים עד היום [מחזור "אור ודרך" ליום כיפור לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח. עמוד 200. הוצאת אור ודרך. ירושלים. תשנ"ג] :
"ברקיע השישי כל הגלגלים והכוכבים....והשלישי רב המעלות והוא הנקרא גלגל המזלות. ואלה שמותם בסדר התחלקותם. והוא שישה משמותם. טלה, שור, תאומים סרטן. אריה בתולה הם המזלות הצפוניים. ומאזנים, עקרב, קשת, גדי דלי דגים. הם המזלות הדרומיים. ותחת גלגל המזלות יש שבעה גלגלים יקרים ומעולים. ושבע כוכבי לכת נקראים. מפני כי על סביבותם הם הולכים ובאים. ואלה שמותם. שבתאי. צדק. מאדים. חמה. נוגה. כוכב. לבנה. והם כנגד שבעה ספירות מן ספירת החסד עד ספירת מלכות אחרונה". בהמשך הפיוט מפורטים צבאות השמיים לכל מזל ומזל[עמוד 201] וההיגיון בסדר בריאתם וסדרם בשמיים, כנגד ימות החמה נבראו:
"כי ברקיע שנים עשר מזלות בראת. ועל כל מזל שלושים חייל בראת, ועל כל חיל שלושים ולגיון בראת. ועל כל לגיון שלושים רהטון בראת. ועל כל רהטון ורהטון שלושים קרטון בראת. ועל כל קרטון וקרטון שלושים גסטרא בראת. ועל כל גסטרא וגסטרא תלית שלוש מאות שישים וחמש אלפי ריבוא כוכבים כנגד ימות החמה הם חצובים". וממשיך הפיוט[עמוד 230] ומפרט את מעלותם וכוחם של המזלות אשר האל העתיר להם בטובו:
"מי יודע הליכותיך. בעשותך לשבעה כוכבי לכת היכלות. בשתים עשר מזלות: ועל טלה אצלת כח בהתייחדם. והשלישי תיאומים כשני אחים בהתאחדם. ודמות פניהם אדם. ולרביעי והוא סרטן וגם לאריה נתת מהודך עליו. ולאחותו הבתולה הקרובה: וכן למאזנים ולעקרב אשר בצדו הושת. והתשיעי נברא כצורת גברו וכוחו לא נשת. ויהי רובה קשת. וכן נברא גדי ודלי בכחך הגדול. ולבדו המזל האחרון. וימן ה' דג גדול. ואלה המזלות הגבוהים ונשאים במעלותם שנים עשר לאומותם..ה' מי יחקור תעלומותיך בהאצילך על גלגל המזלות...".
למדים אנו מפיוט זה, את סדר העולמות העליונים, צבא השמיים בכל העולם על גלגליהם [במשנה תורה להרמב"ם , הלכות יסודי התורה, פרק ג' הלכה ז', שם הגלגל התשיעי חולק לשנים עשר מזלות לעומת הגלגל השלישי בפיוט], כוכביהם ומזלותיהם ועל הכוח שהאל העניק לכל מזל בהיבראם. הופעתם בתפילה הנאמרת בימים נוראים, יש בהם משום הכרה בכוחם של המזלות להשפיע על גורלות. מכאן, לא יהווה הדבר ממצא חריג לגלות שרידי מוטיב זה בבתי כנסת קדומים [אני חייב לציין הסתייגות שנכתבה במחזור התפילות לגבי תפילה זו במתכונתה, משום אזכור גלגל המזלות. וכך מסתייג עורך המחזור: "יש הנוהגים לומר כתר מלכות של הרשב"ג. אך הרבה חכמים וחסידים נמנעים מלאמרו, כי יש בהם הרבה דברים שיש לגמגם בהם, בפרט בעניין הגלגלים והמזלות, ועיין בתיקון תפילה להרה"ג רי"ח ז"ל שכתב שראוי להימנע מלאמרו".
על רקע המובאות עד כה אסקור בקצרה בפסקה הבאה את שרידי גלגלי המזלות בבתי הכנסת בגליל את המשותף והשונה ביניהם.
סקירת שרידי גלגלי המזלות בבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל
עיטור גלגל המזלות נחשף ברצפות בתי כנסת שונים ברחבי א"י שהייתה מדינת חסות רומית בתקופה היוונית-רומית. בפסקה זו נסקור בקצרה, את ממצאי גלגל המזלות שהתגלו בשרידי שמונה בתי כנסת בארץ ישראל, מאפייניהם, את המשותף והשונה, על מנת להדגיש את הפרטים יוצאי הדופן בגלגל המזלות בציפורי:
בית הכנסת מתוארך למאה הרביעית. ברצפתו התגלתה רצפת פסיפס שהשתמרה להפליא על אף היותה מהעתיקות ביותר בארץ, ופסיפס מאוחר יותר ובו כתובות בשפה הארמית. תוכן הכתובות הוא:
רשימת הדורות מאדם ועד יפת (ויפית) – במקור הארמי.
רשימת והמזלות הכתובות עברית ללא ציור גלגל המזלות: טלה, שור, תאומים,סרטן, ארי, בתולה מאזניים, עקרב, קשת, גדי ודלי דגים. כמו כן, רשימת החודשים העבריים, לפי מקובל היום ומוזכרים גם "חנניה מישאל ועזריה – שלום על ישראל".
כתובת המוקדשת לתורמים להקמת בית הכנסת, שלושה אחים: יוסי, עזרין וחזקין הבנים של דחלפי. כתובת ארוכה וחשובה, שאין לה דוגמא מבתי כנסת אחרים המתייחסת להתנהגות באי בית הכנסת.
בית הכנסת בסוסיא מתוארך לשלהי המאה השלישית או תחילת המאה הרביעית, והיה בשימוש לפחות עד המאה התשיעית. בפרק זמן זה שונה ושופץ הבניין פעמים רבות, ככל הנראה בעקבות נטישה זמנית של תושבי סוסיא במהלך פרק הזמן הזה. שטיח הפסיפס המרכזי, בעל דוגמה גאומטרית, הינו חידוש מאוחר בבית הכנסת. הוא הונח על גבי פסיפס קדום יותר, עליו מעידה פיסה קטנה ממנו המבצבצת מהצד. על פיסה זו מצויר קצהו של מה שהיה ככל הנראה גלגל מזלות מעוצב. פרט לשריד זה של גלגל המזלות לא נותר מהגלגל מאומה.
בית הכנסת של עוספיה, מתוארך לאמצע המאה החמישית. גלגל המזלות על רצפתו, היה ממוקם בחלקו העליון של הפסיפס. החלק המרכזי, המתאר בדרך כלל את הליוס, הושחת. המזלות שרדו חלקית חמישה בלבד: קשת - בדמות גבר עירום עם בגד צהוב על כתפו האחת, הדומה לעור האריה של הרקולס; מזל גדי, שממנו נותרו רק קצות הקרניים; מזל דלי, המצויר כאמפורה שממנה ניגרים מים; מזל דגים, המציג דגים ששוחים בכיוונים מנוגדים; ומזל טלה, שממנו נותרו רק רגליו האחוריות. מארבע הדמויות של עונות השנה נותרה רק אחת: ראש אישה, שלצווארה שרשרת ירוקה ועל ראשה מצנפת צהובה-לבנה. מסביב לה חפצים שונים, ביניהם רימונים ומגל או חרמש.
ייחודו של פסיפס באיכותו הגבוהה. הדמויות בגלגל המזלות ברורות, הפרופורציות נשמרות וניכרת ההקפדה על הפרטים הקטנים בכל דמות. חלק מהדמויות עירומות,
דבר שהיה מקובל באותה העת באומנות ההלניסטית אולם לא הייתה מקובלת בבתי הכנסת. מרכז גלגל המזלות מעוטר בדמות המזוהה עם הליוס המחזיק בידו כדור ומקל. מצפון לגלגל הוטבעה כתובת המחולקת לתשעה ריבועים בהם כתובה הקדשה של בוני בית הכנסת שמות התורמים. שפת ההקדשה, יוונית, שפה שהייתה נהוגה גם אצל היהודים. השפה העברית מופיעה אך ורק בגלגל המזלות עצמו, בתיאור ארבעת עונות השנה וכן בשמות המזלות. נראה שהשפה העברית לא הייתה שגורה היטב אצל היהודים היות ונפלו שגיאות כתיב, מזל דלי נכתב משמאל לימין ובכתב ראי, אם כי יתכן ושגיאה זו נפלה משום שהאומן היה גוי ולא היה בקיא בשפה העברית. איכות הפסיפס מעידה על באי בית הכנסת ועל יושבי המקום. השימוש בדמותו של הליוס עם מוטיבים אלילים מובהקים (מקל וכדור) ושילוב של השפה היוונית והעברית מעידים על אוכלוסייה בעלת ערכים הלניסטיים מובהקים ובולטים. יש לזכור בהקשר זה, שטבריה במאות השלישית והרביעית הייתה העיר בה התיישב הסנהדרין ומוסד הנשיאות ומס' בתי הכנסת בה היה רב.
בית אלפא
בית הכנסת המתוארך לסוף המאה החמישית תחילת המאה השישית לסה"נ. ברצפתו ציורים ובהם מוטיבים רבים וביניהם גלגל המזלות. בשונה מבית הכנסת בחמת טבריה, הפסיפס בולט בפשטותו ואין הקפדה על פרופורציה ופרטים בדמויות המעטרות את הפסיפס. במרכז הגלגל מעוטרת דמות המזוהה עם הליוס הרכוב על מרכבה.בשונה מהפסיפס בחמת טבריה אין הוא מחזיק בידו כדור ומקל. ניכר מהפסיפס שגם מתפללי בית כנסת זה שאבו ערכים הלניסטיים מהסביבה אם כי כאן המוטיבים האליליים שהתגלו אינם כה בולטים.
ברצפת שרידי בית הכנסת התגלתה רצפה המעוטרת בציורי בעלי חיים בהם נשר פרוש כנפיים מעל איור המזוהה עם הליוס כמו כן, התגלה חלק מעיגול בו שני עיגולים קטנים יותר שמתוכם שרדו רק חלקים משנים בלבד. בתוך עיגול אחוד מצויר שור ובשני בהמה בעלת קרניים ומעליה נותרו שרידי כיתובים". הנטייה היא לראות בשריד זה גלגל מזלות, אולם סוקניק טוען שאין מדובר בגלגל מזלות אלא בסמל י"ב שבטי ישראל בו מוטיב גלגל המזלות אומץ ונוצק לתוכו מוטיב יהודי בעל משמעות מסורתית. לפי גישה זו, שרידי הכיתוב הם של "אפרים" וההשערה שמעל הבהמה בעל הקרניים הייתה כתובה המלה "שור" [לפי מדרש במדבר רבה, במדבר פרשה ב' ז', סמלו של אפרים היה שור].
מדובר ככל הנראה בשריד בית כנסת מהמאה השישית. ברצפת בית הכנסת התגלה פסיפס גלגל המזלות שהושחת ברובו. יתכן שמדובר בתגובה כנגד ציור דמויות בעלות מוטיב אלילי בתוך בית כנסת. כראיה לתפיסה זו, מוצגים שרידי הכיתוב העברי של המזלות שלא הושחת.
בית הכנסת מתוארך לסוף המאה הרביעית, תחילתה של החמישית. הפסיפס בבית הכנסת מהווה חלק ממערכת פסיפסים שהתגלתה בציפורי והשתמר במצב טוב יחסית לפסיפסים אחרים. הפסיפס בתווך עוצב כשטיח מוארך בו משובץ מערך של תיאורים שונים פיגורטיביים. השטיח מחולק לשבע רצועות אשר חולקו ביניהם לחלוקת משנה במידות שונות לשניים או שלושה ספינים עם הפרדה ביניהם. גלגל המזלות מתואר ברצועה החמישית ובמרכזו דמות הלניסטית של אל-השמש. בשונה מפסיפסים דומים של דמות זו, בציפורי הדמות אינה מצויירת כפני אדם אלא כשמש הרוכבת על מרכבת סוסים. וייס ונצר הציעו משמעות למערך האיקונוגרפי המובנה בפסיפס, האל, העומד במרכז הבריאה, בחר בעמו ישראל, ובזכות ההבטחה שנתן לאברהם בהר המוריה, לעתיד לבוא יקים את המקדש ויגאל את בניו.
מי היא הדמות המסתתרת אחרי השמש בגלגל המזלות בפסיפס ציפורי?
בפסקה זו אציע שלוש הצעות לדמות במרכז גלגל המזלות בציפורי וכולן דמויות יהודיות. בסיס ההצעות נשען על מדרשי חז"ל, ספרות ההיכלות ומסורת התפילה והפיוטים אשר התפתחה במרוצת הדורות ומציאת התאמה ביניהם לבין הפרטים בפסיפס. ההצעה הראשונה, שעיטור השמש מייצג את דמות האל. השנייה, את דמות אברהם והשלישית את דמותו של יעקב.
איתא בתהילים [פד' יב']: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים".
על בסיס מדרשי חז"ל לפסוק זה ומדרשים נוספים ישענו ויתבססו הצעות אלו.
הצעה ראשונה: הדמות שבמרכז גלגל המזלות היא דמותו של הקב"ה
דורש הבבלי [סוטה דף י עמוד א] על הפסוק בתהילים:
"שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים וגו'. אלא מעתה, לא ימחה! אלא מעין שמו של הקב"ה, מה הקב"ה מגן על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל".
בדרשה על שמשון, הבבלי מדמה במפורש את שמו לשם האל וההיקש הנעשה בין הקב"ה לשמשון הוא על בסיס השוואתם לחמה. מה הקב"ה מגן...אף שמשון מגן... הנה מצאנו לראשונה דימוי הקב"ה כדמות החמה המגינה על עם ישראל.
ובמדרש תנחומא [בובר -פרשת שופטים סימן ח] מופיעה דרשה על פסוק זה בתהילים, המציגה חזון עתידי של אחרית הימים, בהם עתיד הקב"ה להראות כבודו בפני אומות העולם באופן שיעמיד כיסאו, ויניחו במקום בו החמה זורחת (בחודש טבת) וייתן חסות על בניו בעת מלחמה. המדרש עורך השוואה בין האל לחמה, באותה המידה שהשמש מגינה בעת מלחמה כך הקב"ה מגן על עמו בעת מלחמה.
"אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להראות כבודו לכל באי עולם, ולהוריד כסאו באמצע הרקיע, וחוזר ומניחו במקום שחמה זורחת בתקופת טבת, אמר ליה ר' חנינא הזקן אפשר לראות כבודו, והכתיב כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואתה אומר עתיד הקב"ה להראות כבודו לכל באי עולם, א"ל הרי כתיב כי שמש ומגן ה' (צבאות) [אלהים וגו'] (תהלים פד יב), מה שמש ומגן, מגין עליו בשעת מלחמה, אף הקב"ה מגין על בניו בשעת מלחמה".
מדרש מעניין אחר לפסוק זה [תהלים (בובר) מזמור א] מדמה במפורש את דמות השמש ליוצרה ואף רומז על ארבעת רוחות השמים: " דבר אחר אשרי האיש. זהו שאמר הכתוב כי שמש ומגן ה' אלהים [חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים] (תהלים פד יב), חזקיה בר חייא אמר אשריהם הנביאים שהן מדמין את הצורה ליוצרה, ואת הנטיעה לנוטעה, כמה דאת אמר כי שמש ומגן ה' אלהים, וכן הוא אומר אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח), וכתיב הנה כבוד (ה') [אלהי ישראל] בא מדרך (ההרים) [הקדים] וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו (יחזקאל מג ב), אלא משמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע, ומראין את העין מה שיכולה לראות. דבר אחר כי שמש ומגן ה' אלהים. אי מה השמש הזה קופחת, יכול אף הקב"ה כן, תלמוד לומר מגן, מה המגן הזה מגין על האדם, אף הקב"ה מגין על העולם כולו, ר' חייא בר אבין אמר מאיר כשמש ומסיך כמגן. דבר אחר מגן זה התריס איסקוטא פרסאה, שמקיף את האדם משלש רוחותיו, ומנין לרבות הרוח הרביעית, שנאמר ה' כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה יג)".
המדרש משבח את הנביאים המדמיינים את "הצורה ליוצרה" לאמור, את השמש ליוצרה בבחינת דמות שופעת חום המעטירה מברכתה על פני הארץ (מ.א), וממשיך המדרש, היות ואין העין יכולה לראות דמותו, "מראין מה שהעין יכולה לראות", לאמור, את השמש משום שאת דמות האל לא ניתן לראות שהרי "אין לו גוף ודמות הגוף"[העיקר השלישי מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה ביהדות] ובסיפא של המדרש יש רמז לאזכור ארבע רוחות השמיים [ילקוט שמעוני תהלים רמז תתלג] רמז שניתן לקשור את ארבע רוחות השמים לשרידי גלגל המזלות בפסיפס ציפורי כפי שיוצע בהמשך.
הצעה שניה: הדמות שבמרכז גלגל המזלות היא דמותו של אברהם
גם מקומו של אברהם בדמות החמה לא נפקד ממדרשי חז"ל. וכך איתא במדרש [תהלים (בובר) מזמור א] :
["דבר אחר כי שמש ומגן [ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים], מדבר באברהם אבינו, כי שמש זה אברהם, שנאמר מי העיר ממזרח צדק (ישעיה מא ב), ומגן זה אברהם, שנאמר אנכי מגן לך (בראשית טו א), אלהים זה אברהם, שנאמר נשיא אלהים אתה בתוכנו (שם /בראשית/ כג ה), חן וכבוד יתן ה' זה אברהם, וכתיב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג ב), לא ימנע טוב להולכים בתמים זה אברהם, שנאמר התהלך לפני והיה תמים (שם /בראשית/ יג יז)"].
מדרש זה מדמה במפורש את אברהם בדמות השמש, "שמש זה אברהם", בעל כבוד ואיש תמים.
הצעה שלישית: הדמות שבמרכז גלגל המזלות היא דמותו של יעקב
בפתח פסקה זו אציין, שמצאתי מדרשים רבים מאוד והתייחסות בספרות ההיכלות, בפיוטים ובתפילות, שניתן לקשור אותם לכל אחד ממרכיבי גלגל המזלות בציפורי וליעקב אבינו, השמש, הקרניים כסולמות, המרכבה והסוסים. היקף המדרשים הנדרש על יעקב בהקשרים הללו, עולה על היקף המדרשים המדמים את החמה לקב"ה או לאברהם אבינו לפיכך, הצעה זו היא הנבחרת מבחינתי כהצעה מועדפת לפתרון תעלומה זו.
הרעיון הבסיסי הראשון לפיו יש לקשור את עיטור השמש ליעקב עלה מפזמוני התפילה של מוצ"ש ושל פיוטי הסליחות לראש השנה. הפיוט המשותף לכל קהילות ישראל מורכב כולו מפסוקי המקרא בהם נזכר יעקב בהקשר של ברכה, גאולה וישועה. רבים מהשיבוצים בפיוט לקוחים דווקא מדברי בלעם לעם ישראל, דברי הקללה שנהפכו לברכה. כל משפט בפיוט נחתם באמירה של עידוד - אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב - הן כפניה של הקב"ה לעם ישראל והן כאמירה של עם ישראל, היחיד והכלל, המעודד את עצמו לא להתייאש כלל. בפיוט זה מופיעה הפסקה הבאה: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב". הפסקה רומזת וקושרת כוכב ליעקב. יעקב נקרא במקרא גם "אביר יעקב"[בראשית, ויחי מט' כד', ישעיהו מט' כו' וגם ישעיהו ס' טז' וכן גם בבלי (סוטה פרק ז'), בירושלמי (הוריות פרק ב') ובמדרשי חז"ל] וכך גם בפיוט לסליחות לראש השנה - "עננו"[זהו אחד מפיוטי הסליחות הידועים ביותר המושר כשירת מענה בין החזן ובין קהל המתפללים. החזן שר משפט אחד והקהל חוזר עליו וכן הלאה] בו מופיעות הפסקאות הבאות: "עֲנֵנוּ אֲבִיר יַעֲקֹב עֲנֵנוּ" ובהמשך הפסקה "עֲנֵנוּ אֱלוֹהֵי הַמֶּרְכָּבָה עֲנֵנוּ". בפיוט נטווה חוט המקשר בין אביר יעקב לאל הרוכב על המרכבה כפי שיוסבר בהמשך.
בבבלי [סנהדרין, צה ע"ב, חולין, צא ע"ב], מוצאים תיאור לפיו הקב"ה שינה סדר החמה ממקומה על מנת לשמש את יעקב: "וילן שם כי בא השמש בתר דצלי (בא להתפלל) בעי למיהדר, אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה? מיד בא השמש, והיינו דכתיב ויזרח לו השמש, וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה! אלא אמר רבי יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו".
וממשיך המדרש [בראשית רבה סח' י, ילקוט שמעוני פרשת ויצא רמ"ז קיח] ודורש, שיעקב בעצמו מזהה הוא את שמו כשמש:
"ר' פנחס בשם ר' חנן שמע קול מלאכי השרת אומרים" בא השמש בא השמש". בשעה שאמר יוסף "הנה שמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש".
ממדרש זה עולה קשר מפורש, בין יעקב לשמש ומפי מלאכי מרום. לפי דרשן זה, יעקב הוא השמש.
דרשה אחרת מפורשת יותר, דורשת את יעקב כחרס, מלה נרדפת לשמש כפי שמוצאים בילקוט שמעוני הדורש: [איוב רמז תתקכז]: "א"ר פנחס הכהן בר חייא ור' ירמיה בש"ר שמואל בר רב יצחק פספסי הרוחות שלו מכהות גלגל חמה שנאמר האומר לחרס ולא יזרח" וכך גם בירושלמי [עירובין, פ"ה ה"א]. על הפסוק באיוב[ט' ז'], "האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתם" דורש המדרש ומזהה את יעקב עם הקב"ה[בראשית רבה צא א']: "האומר לחרס ולא יזרח זה יעקב ובעד כוכבים יחתום אלו עשרת השבטים שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים וליעקב נתגלה שיוסף קיים".
הדרשות בדבר יצירת זיהוי של האל עם השמש, גורר שרטוט קו לוגי פשוט בין המדרשים לפיו, גם האל וגם יעקב מזוהים כדמות השמש ומכאן ההיסק הלוגי שיעקב, אבינו בכבודו ובעצמו לכאורה הוא האל [כפי שיפורט בהמשך על דימוי יעקב כדמותו של הקב"ה].
עיטור השמש בפסיפס ציפורי משקפת את דמותו של יעקב
ההיגיון בהצעה זו נשען על שני מרכיבים עיקריים:
המרכיב הראשון, מבנה הפסיפס בציפורי יוצא דופן בהשוואה לשאר גלגלי המזלות שנתגלו עד כה ברחבי ארץ ישראל בפרטים הבאים:
עיטור במרכז הגלגל הוא עיטור השמש בעוד שבשאר הפסיפסים בהם מופיע גלגל המזלות, מופיעה דמות אדם-אל המזוהה עם הליוס סול אינווקטוס אשר לעיתים מחזיק בידו נס וכדור כמו למשל בפסיפס חמת טבריה [וזאת על רקע איסור חכמים [עבודה זרה, פ"ג א' ].
קרני החמה המעטרים את הפסיפס מעוצבים בצורת סולמות ובפרספקטיבה, פרט ייחודי המאפיין רק פסיפס זה.
השמש נראית רוכבת על מרכבה רתומה לארבעה סוסים.
אראה שספרות חז"ל וההיכלות, עשירים ביותר במדרשים אודות כל אחד ממאפייני הפסיפס. זאת ועוד, לפי מדרשי חז"ל, יעקב הוא בחיר האבות והקב"ה מעטיר עליו חיבה יתרה וכפי שהוצג קודם, מוצאים מדרשים המדמים אותו לקב"ה וכפי שיוצג כך גם בהמשך. אראה גם שדעת חז"ל אודות שנים עשר המזלות, מעורבת אולם תמימות דיעים מושגת כאשר עורכים הקבלה בין יב' המזלות שבגלגל בין יב' שבטי ישראל. אראה גם שמוטיבים מגלגל המזלות מופיעים גם בספרות ההיכלות, בפיוטים ובתפילות הנהוגות בבתי הכנסת וקושרים בין כל המרכיבים הללו ליעקב אבינו שדמותו כחמה היא הדמות המעוטרת בפסיפס בית הכנסת בציפורי, כך לפי הצעתי.
סולם יעקב בספרות חז"ל והדמיון לפסיפס ציפורי
"ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[תולדות, כח' יב].
הרעיון הוא שסולם יעקב נתפס כאמצעי גישור בין שמים וארץ ובכך שולט הקב"ה בעולמו, מופיע במדרשי חז"ל ובספרות ההיכלות. בבבלי מוזכרים הסולמות כאמצעי קשר בין שמים וארץ [סוטה, דף לה ע"א]: "האומר להו הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו (במדבר יג) עלה נעלה וירשנו אותה וגו'"].
המדרש דורש ומספר כיצד משיב ר' יוסי בן חלפתא למטרונית לשאלתה, מה עושה האל מאז שברא את עולמו [בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה סח] ומתאר הוא את הקב"ה כעושה סולמות כאמצעי להנהגת העולם: "א"ר ברכיה כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא, הקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה ומוריד לזה ומעלה לזה" (תהלים עה)".
בפנייתו של כלב בן יפונה הטוען בפני העם בפרשת המרגלים המוצאים דיבת הארץ [סוטה לה' ע"א], מופיע הסולם כמוטיב המקשר בין שמים לארץ: "אמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו, אמר להו: הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו? +במדבר יג+ עלה נעלה וירשנו אותה וגו'".
מדרש נוסף עוסק בסולמות המקשרים בין שמים וארץ בהקשר ליעקב ולבית אלוהים [שכל טוב (בובר) בראשית פרק כח]: "ויירא ויאמר. לאחר שהעלה הדבר ללבו שהשכינה שורה שם נתיירא, שהרי ראה שיפועו של סולם כנגדו, לכך אמר: מה נורא המקום הזה. כלו' מה ירא לי המקום הזה: אין זה. סולם כשאר סולמות שהן חול שאין דרך העולם להיות סולם בין השמים ובין הארץ: כי אם בית אלהים. מקום שהשכינה שורה בו: וזה שער השמים. שעתיד להפתח לצדיקים, שנאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח כ)".
התחליף לבית האלוהים לאחר החורבן הוא בית הכנסת, "מקדש מעט". בית הכנסת נתפס בראיית חז"ל כמקום בו השכינה שורה, ממנו נפתחים פתחי סולמות שקצותיהם הרחוקים מגיעים השמיימה. יוצא איפה, שהסולם נתפס כאמצעי המקשר בין עליונים לתחתונים ודרכו יעברו הצדיקים לשער שיפתח עבורם בשמים. נשים לב לקרני החמה בפסיפס, פרט יוצא דופן בגלגל המזלות בציפורי התואם את הנאמר.
עיטורי הקרניים סביב החמה מעוצבות בצורת סולמות. כל זוג קרניים מחוברות ביניהם בקווים באופן שכל זוג קרניים יוצר סולם. כך עשרה סולמות. הקרניים מעוצבות בפרספקטיבה, הקצה הרחוק של כל סולם צר יותר מקצהו הקרוב הרחב יותר ובראיה מרחבית מקבלים מימד "עומק".
פרט יוצא דופן זה יוצר קשר ליניארי הדוק בין מדרשי חז"ל לסולמות, קשר המאפשר לדרוש את יעקב לדמות הקב"ה.
דימויו של יעקב כאל בספרות חז"ל
הדרשות הבאות המדמות את יעקב לאל ומקנים לו סגולות אלוהיות, כולן נדרשות על פסוקי המקרא ועל הפסוק בקריאת שמע, "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד":
דורש המדרש [בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צח] דרשה נועזת ויצירתית:
"ושמעו אל ישראל אביכם, רבי יודן ורבי פנחס, רבי יודן אמר שמעו לאל ישראל אביכם, ורבי פנחס אמר אל הוא ישראל אביכם, מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, מה הקב"ה מחלק עולמות אף אביכם מחלק עולמות".
על כך כותב הלברטל ומצטט: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו". הקושי בפסוק המקרא, מאפשר לדרשן לדרוש דרשות יצירתיות ונועזות כשהוא נשען ומנמק דרשתו בפסוק. ר' יודן ור' פנחס מתייחסים למלה "אל" כשם עצם ולא כמלה המקשרת בין שני חלקי הפסוק. משמעות המלה "אל" היא אם כן "אלוהים". והקושי בהם נתקלו הדרשנים הוא בכפילות הפסוקים במקרא [בראשית פרשת ויחי פרק מט]: "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם".
ר' יודן מסיק מהסיפא של הפסוק על מי בני ישראל לשמוע, לאל ישראל שהוא כינוי של האל שהוא גם אלוהי אביהם, יעקב. היסק זה אינו מסביר את כפל המילה "ושמעו". השמטת מלה זו בכל אחד מהמקומות לא תשנה את משמעות המשפט הכולל. לפיכך באה הדרשה, שברישא הפסוק פונה לעם ישראל ומזמינו לשמוע ובסיפא מופיע תוכן השמיעה, לאמור: "ושמעו: אל, ישראל אביכם". ז"א, לאחר המלה שמעו תבוא אתנחתא קלה ואחריה יפורט תוכן השמיעה, אל, הוא ישראל אביכם. ז"א, יעקב ישראל הוא האל. הדרשה מסתיימת בהקבלה מלאה בין יעקב לבין הקב"ה: "מה קב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, מה הקב"ה מחלק עולמות אף אביכם מחלק עולמות".
במקום אחר [ויקרא רבה (וילנא) פרשת בחוקותי פרשה לו'] דורש ר' פנחס את יעקב כאל:
"וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד (שם /ישעיהו/ מג) ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב"ה לעולמו עולמי עולמי אומר לך מי בראך מי יצרך יעקב בראך יעקב יצרך ככתוב בוראך יעקב ויוצרך ישראל".
בדרשה זו דורש ר' פנחס, שהקב"ה פונה לעולמו ואומר לו שיעקב בראו ויעקב ייצרו. המשך הדרשה במדרש זה נותן תוקף לזכותו של יעקב והקבלתו לאל:
"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר בהמות לא נבראו אלא בזכותו של יעקב...רבי יהושע בר' נחמיה בשם רבי חנינא ברבי יצחק אמר שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב... א"ר ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל... א"ר אבהו הכל לא נוצר אלא בזכות יעקב...ר' ברכיה ורבי לוי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב...ורבנן אמרין אברהם עצמו לא נברא אלא בזכותו של יעקב..."
במדרש בראשית רבה [(וילנא), פרשת וישלח פרשה עט] נדרשת דרשה המזהה את יעקב והקב"ה בהגדרת אלוהות, כל אחד בעולם אחר:
"ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלוהי ישראל. אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים".
הקושי של הדרשן הוא בכפילות בפסוק: "אל אלוהי ישראל" ולפיכך, קורא הוא את הפסוק באופן אחר, שיעקב הציב שם מזבח וקרא לעצמו אל, לא למזבח. ומכאן, דורש הדרשן את יעקב כאל.
בבבלי [מגילה יח ע"א] מופיעה הדרשה על הפסוק כך:
"ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? - שנאמר +בראשית ל"ג+ ויקרא לו אל אלהי ישראל. דאי סלקא דעתך (יעלה על דעתך) למזבח קרא ליה יעקב אל - ויקרא לו יעקב מיבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל - אלהי ישראל".
פרשנות הפסוק לפי הבבלי היא, אל, זה יעקב, אלוה ישראל, זה הקב"ה.
בפסוק מברכת יצחק לבנו יעקב [בראשית כז' כח'] יש לכאורה אות "ו" מיותרת:
"וְיִתֶּן-לְךָ אֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ".
מאות זו, דורשים את אלוהותו של יעקב המוקנית לו מברכת אביו יצחק. וכך לשון המדרש [בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סו]: "רבי אחא אמר יתן לך ויתן לך אלהותא אימתי לכשתצטרך לה, ההוא דאמר (שופטים ז) ויתפלל שמשון אל ה'' ויאמר ה'' אלהים זכרני נא וחזקני נא הפעם הזה האלהים, אמר לפניו ריבון העולמים, הוי זוכר לי אותה הברכה שברכני אבא יתן לך ויתן לך אלהותא".
בדרשה המילים מפורשות, האל מקנה ליעקב תכונות אלוהיות והדבר נלמד מכפל המילים "ה' האלוהים" בדברי שמשון לפני שהפיל את אבני מקדש הפלשתי על ראש הערלים.
מתיאור המלאכים העולים ויורדים בסולם [בראשית, פרק ח' פסוק יב': "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו"], דורש מדרש ילמדנו [בראשית, פרק ח' פסוק יב': "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו"] ומשווה את דיוקן האל לדיוקנו של יעקב: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היו המלאכים משבחים להקדוש ברוך הוא ואומרים "ברוך ה' אלוהי ישראל", ולא היו יודעים מי הוא ישראל. כיון שבא יעקב לבית אל עלו המלאכים שליווהו למרום ואמרו להם למלאכי השרת, אתם מבקשים לראות האיש שאנו משבחים שמו של הקדוש ברוך הוא על שמו, רדו וראו, הנה אותו האיש. היו מלאכים יורדין ורואין את דמותו, ואומרין בודאי זו הצורה וזה הדמות חקוקה בכסא הכבוד, וענו כולם ואמרו "ברוך ה' אלהי ישראל".
ממדרש זה למדים, שבנוסף לדמיון בין דמות יעקב לדמות האל, ששמו של יעקב היה חקוק על כיסא הכבוד, דבר המעיד על קרבה יתרה של יעקב לקב"ה.
על ברכת משה לשבט אשר [דברים, פרק לג' פסוק כו': "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים"] נדרשת הדרשה [בראשית רבה, עז', א'] הגוזרת גזרה שווה בין האל ליעקב ומשווה ביניהם:
"ר' ברכיה בן ר' סימון "אין כאל ישורון", ומי כאל ישורון? ישראל סבא. מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו "ונשגב שמו לבדו" (ישעיהו ב' יז') אף יעקב: "ויותר יעקב לבדו".
הפסוק עליו נדרשת הדרשה מתאר את האל כ"רוכב שמים", רמז למרכבה כפי שיפורט בהמשך.
המדרשים שהובאו בפסקה זו ניחנים ביצירתיות ובנועזות האופיינית למדרשי חז"ל עליהם נאמר "אלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאמרו" והם המדמים, המייצגים והמשווים את יעקב לקב"ה, השוואה אשר תהווה מרכיב אחד מכלל מרכיבים שעל פיהן ניתן יהיה להציע את ההצעה לפיה, דמות החמה בגלגל המזלות בבית הכנסת בציפורי היא דמותו של יעקב אבינו.
על דמות יעקב החקוקה בכיסא הכבוד הוא המרכבה
הקף המדרשים הדורשים את דמותו של יעקב החקוקה בכיסא הכבוד יוצא דופן בהיקפם בהשוואה למדרשים מקבילים על האבות הראשונים אברהם ויצחק [למעשה, לא מצאתי מקבילות אצל אברהם ויצחק שדמותן חקוקות בכיסא הכבוד או המרכבה או מדרש הדומה לכך] .
דורש מדרש תנחומא [פרשת מקץ, סימן ה'] על הפסוק[תהילים קמ"ו] "אשרי שאל יעקב בעזרו" את קרבתו של יעקב לקב"ה:
"וירא יעקב כי יש שבר וגו' זש"ה אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו) למה לא נאמר שאל אברהם או שאל יצחק אלא אל יעקב את מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא לא על אברהם לא על יצחק אלא על יעקב שנאמר והנה ה' נצב עליו (בראשית כח), א"ר סימון, אין המלך עומד על שדהו לא כשנזרעה ולא כשנתחרשה ולא כשנעדרה, ואימתי עומד עליה כשהיא עומדת כרי כך אברהם עדר שנאמר קום התהלך בארץ (שם יג), יצחק זרע שנא' ויזרע יצחק (שם כו) לא עמד המלך עליה עד שבא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב) ועמד הקב"ה עליו שנאמר והנה ה' ניצב עליו הוי אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלהיו אמר ריש לקיש זה יוסף סברו של עולם שהיה במצרים והראה הקדוש ברוך הוא ליעקב שסברו במצרים שנאמר וירא יעקב כי יש שבר וגו'".
במדרש זה דורש ר' סימון, שיעקב אבינו מסמל את הגשר המחבר בין האל לעם ישראל ומכאן קרבתו היתרה של יעקב לאל, דבר המסביר גם את האלוהות שדבקה בו ולפיכך, אשרי שאל יעקב בעזרו ולא אשרי שאל אברהם או יצחק בעזרו. לפי הגיון מדרשי זה, טבעי שדמותו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד והסבר לזכות זו של יעקב נדרשת גם במדרש [ספרי, דברים פסקא לא. ראה גם ויקרא רבה (וילנא) פרשה לו ד"ה ה] הבא:
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. למה נאמר? לפי שנאמר: "דבר אל בני ישראל (שמות כה',ב') "דבר אל בני אברהם". "דבר אל בני יצחק", אין כתוב כאן אלא "דבר אל בני ישראל", זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו. לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו, ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת בדרך שיצאת מאבותי...אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשיו, אבל אני לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי".
לפי מדרש זה, זכותו של יעקב עומדת לפני זכות אבותיו משום שלא יצאה ממנו "פסולת" כפי שיצאה מאבותיו. אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום. אבל מנגד, מיטתו של יעקב שלמה.
מדרשים אלו מספקים הסבר והגיון לעובדת הקדימות המוקנית ליעקב על פני אברהם ויצחק ושדמותו חקוקה בעולמות העליונים, ומכאן גם קרבתו לאל כפי שדורש המדרש[בראשית רבה, עח' ג'] הבא:
"כי שרית עם אלוהים (בראשית לב' כט'), את הוא שאיקונך חקוק למעלה".
ובמדרש אחר [בראשית רבה סח' יב'] דורשים על מלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב:
"ר` חייא ורבי ינאי, חד אמר עולים ויורדין בסולם, וחד אמר עולים ויורדים ביעקב; מאן דאמר עולים ויורדים בסולם, ניחא. ומאן דאמר עולים ויורדים ביעקב - מעלים ומורידים בו, אפזים בו קפזים בו שונטים בו שנאמר (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה. עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן… ד"א עולים ויורדים בו - עולים: אותם שליוו אותו בארץ ישראל; יורדים: אלו שליוו אותו בחוצה לארץ".
במדרש זה, המלאכים העולים ויורדים בסולם ורואים אותו בעולמות התחתונים ישן ואת איקונו חקוק בעולמות העליונים.
גם תרגום יונתן [בראשית פרק כח' פסוק יב'] לפסוק מבראשית כח' יב' ["ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו"] אינו חסר וגם הוא דורש דרשה דומה:
"(וחלם והא סולמא קבוע בארעא ורישיה מטי עד צית שמיא והא תרין מלאכיא דאזלו לסדום ואיטרדו מן מחיצתהון מן בגלל דגליין מסטירין דמרי עלמא והוו מטרידין ואזלין עד זמן דנפק יעקב מבית אבוי והינון לוון יתיה בחיסדא עד בית אל ובההוא יומא סלקין לשמי מרומא ענין ואמרין איתון חמון יעקב חסידא דאיקונין די ליה קביעא בכורסי יקרא ....".
התרגום מארמית למדרש זה: "ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע עד סוף השמים והנה שני המלאכים שהלכו לסדום וסולקו ממקומם כי גילו מסודות רבונו של עולם, היו מטלטלים והולכים עד זמן יציאת יעקב מבית אביו. הם ליוו אותו בחסד עד בית אל ובאותו היום עלו לשמי מרום וענו ואמרו : בואו וראו יעקב החסיד, שדיוקנו קבוע בכיסא הכבוד....".
בבבלי [חולין צא' עב'] נערך דיון בו ר' יצחק דורש דרשה דומה:
"אמר ר` יצחק, שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה... ויחלום והנה סולם מוצב ארצה... תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה בעו לסכוניה. מיד והנה ה` נצב עליו. אמר רבי שמעון בן לקיש, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו".
המדרש הבא [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי] מנמק מדוע לא גילה האל לאברהם, ליצחק וליעקב את כל שמותיו המפורשים בעוד שלמשה גילה. ממדרש זה עולה מדוע בחר ה' ביעקב לסגולתו על פני אבותיו זקניו:
"והשם שהוא נתגלה למשה בסנה מתוך אהבה ומתוך הרחמים ומתוך הענוה ומתוך הישרות ומתוך השפלות ומתוך הצדקה ומתוך האמונה ומתוך אברהם יצחק ויעקב, שאפילו אברהם יצחק ויעקב שהם גדולים ממלאכי השרת והקב"ה אהבם אהבה גמורה לא גלה להם שם המפורש אלא למשה בלבד שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם (פ' וארא). ...ומה הודיע להם מקצת שמו שאינו מפורש שנאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, שלש אותיות הללו הודיע להם כנגד שלשתן, ש' כנגד אברהם ד' כנגד יצחק י' כנגד יעקב, ולכולם שם אחד גלה להם, אבל למשה גילה לו כל השמות...אלא מלמד שלאברהם לא גילה לו אלא מפני שזרעו של ישמעאל נופל בגיהנם, ליצחק מפני שזרעו של עשו נופל בגיהנם, ולמה לא גילה ליעקב שבחר בו הקב"ה לסגולתו וחקק דמותו על כסא הכבוד שברקיע שנאמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קל"ה), ובו משבחים לפניו עליונים ותחתונים בכל יום שנאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט)? אלא מפני שאמר שנסתרו דרכיו לפני בוראו שנאמר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' (שם /ישעיהו/ מ') לפיכך לא גילה לו".
המדרש הדורש לכל אחד מהאבות את הסיבה לאי גילוי כל שמותיו כפי שגילה למשה, מעלה את יעקב למדרגה הגבוהה ממדרגת אבותיו זקניו. בעוד שלא גילה שמותיו לאברהם ויצחק משום שמהם יצאו ישמעאל ועשיו שירשו גיהינום הרי שהסיבה לאי גילוי השמות הקדושים ליעקב היא משום דבר שבקדושה, "כי בחר לו יה ישראל לסגולתו, וחקק שמו על כיסא הכבוד בעולמות העליונים".
דמותו של יעקב כחביבו של האל לא נפקדה גם מכיסא הכבוד המוזכר בספרות ההיכלות [פרקי היכלות רבתי פרק יא אות ב. הדבר גם מוזכר בספר רזיאל עמוד 14] המתארת את עלייתו של רבי ישמעאל למרום כדי לברר האם גזר האל נגזרה על עשרת הרוגי מלכות:
"והעידו להם מה עדות אתם רואים מה אני עושה לקלסתר פניו של יעקב אביכם שהיא חקוקה על כסא כבודי כי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש כורע אני עליה ומנשקה ומחבבה ומגפפה וידי על זרועותי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש ה` וגו`".
וגם בספר רזיאל [עמוד 10] המיוחס לאדם הראשון מוזכר הדבר:
"ובש' בראתי אש וברא בו אש וכן ובית יעקב אש הרי ש' כנגדן ויאבק עם מלאך אש ועוד ש' יש לו ג' ענפים כנגד ג' שמותיו יעקב ישראל ישורון ועוד ש' על הבתים אצל הכתיבה שדמות דיוקנו חקוק בכסא הכבוד שדמות כרוב דומה לו".
מהפירוט הרב בפסקה זו למדים על עיצוב דמותו של יעקב החקוקה בכיסא הכבוד, דבר המלמד על חיבתו היתרה של האל ליעקב.
ר' סימון מתייחס בדרשה [תנחומא, מקץ סימן ה'], מדוע העדיף האל את יעקב על פני אבותיו זקניו:
"וירא יעקב כי יש שבר וגו' זש"ה אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו) למה לא נאמר שאל אברהם או שאל יצחק אלא אל יעקב את מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא לא על אברהם לא על יצחק אלא על יעקב שנאמר והנה ה' נצב עליו (בראשית כח), א"ר סימון אין המלך עומד על שדהו לא כשנזרעה ולא כשנתחרשה ולא כשנעדרה, ואימתי עומד עליה כשהיא עומדת כרי כך אברהם עדר שנאמר קום התהלך בארץ (שם יג), יצחק זרע שנא' ויזרע יצחק (שם כו) לא עמד המלך עליה עד שבא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב) ועמד הקב"ה עליו שנאמר והנה ה' נצב עליו הוי אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלהיו".
סיבת חיבתו היתרה של האל ליעקב נעוצה בהליכי זיקוק וטיוב הדורות אשר הביאו לשלמותו יעקב, עצם היותו המקשר בין שמים וארץ, בין עליונים לתחתונים ומעצם החיבור בין העולמות מקנה לו האל מקצת מהאלוהות.
"יב' שבטים כנגד י"ב מזלות", סדר פריסת השבטים והמזלות כנגד יעקב במרכז
הקבלה בין שנים עשר המזלות לשנים עשר שבטי ישראל מופיעה בספרות חז"ל ומספקת הסבר נוסף המניח את הדעת להופעת מוטיב גלגל המזלות בבתי הכנסת כפי שניווכח בהמשך.
מדרש רבה [שמות רבה, טו'], משווה כוחם של יב' המזלות לכוח יב' שבטי ישראל:
"אתה מוצא שנים-עשר מזלות יש ברקיע, כשם שאין השמים יכולים לעמוד חוץ שנים עשר המזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ משנים עשר שבטים".
והמדרש [מדרש רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה ק] מספר על יוסף, המפרט את הסיבות מדוע אין לאבד אף שבט מישראל ומנמק שבריות העולם תלויים בקשר בין שבטי ישראל למזלות:
"ויאמר אליהם יוסף וגו' ואתם חשבתם עלי רעה וגו' ועתה אל תיראו וגו' וידבר על לבם", וכי יש לך אדם שמדבר על הלב, אלא דברים שהן מנחמין את הלב אמר להם נמשלתם כעפר הארץ מה עפר הארץ מי יכול לסייף את עפר הארץ, נמשלתם כחית השדה ומי יכול לסייף את חית השדה, נמשלתם ככוכבים מי יכול לסייף את הכוכבים, עשרה כוכבים בקשו לאבד כוכב אחד ולא יכלו לו, שנים עשר שבטים מה אני יכול לשנות סדרו של עולם מפני שהם כנגד שנים עשר שעות ביום וכנגד שנים עשר מזלות ברקיע".
סדר עמידת השבטים במרחב והתאמתם לכיווני הרוחות מתואר במדרש [ילקוט שמעוני תורה פרשת פקודי, ראה גם שמות תי"ח וכן באוצר המדרשים אייזנשטיין מט' מידות] באופן מפורש ויוצר זיקה בין גלגל המזלות וסידור השבטים:
"אמר הקדוש ברוך הוא למשה מעלה אני שבטך שבט לוי עשוי ד' מעלות מעין הכבוד של מעלה הושיבם בענני כבוד שנאמר לא ימיש עמוד הענן עשה אותם דגלים כדגלי מרום, שבט יהודה במזרח יששכר וזבולון עמו כנגדן במרום טלה שור תאומים עם החמה במזרח משמשים חמש חלקים מתוך שמונה במזרח. דגל ראובן בדרום ושמעון וגד עמו כנגדן במרום סרטן אריה בתולה משמשין עם החמה בדרום ה' חלקים מתוך ח' ומחניהם חלק אחד במזרח ושנים במערב, נמצא רוב תשמישן בדרום, דגל אפרים במערב מנשה ובנימין עמו כנגדן החמה במערב מאזנים עקרב וקשת. דגל דן בצפון אשר ונפתלי עמו כנגדן משמשין עם החמה בצפון גדי דלי דגים מן העגלה ולדרום".
המדרש הבא קושר את קצוות המדרשים שהובאו עד כה, מקשר בין שנים עשר המזלות לשנים עשר השבטים ופריסתם ביחס לשושנת הרוחות, מציב את השכינה במרכז והראנו קודם, שיש הקבלה בין יעקב לאל, הרי שמקבלים אנו את פריסת שנים השבטים ושנים עשר המזלות בקוסמוס כשיעקב נמצא במרכז.
וכן איתא במדרש תנחומא [מהדורת בובר, ויחי טז]:
"השבטים על סדרו של עולם הוא, מהלך היום י"ב שעות, השנה י"ב חודשים, המזלות י"ב. לפיכך כל אלו שבטי ישראל שנים עשר".
ספר בראשית [פרשת ויחי, פרק מט' פסוקים א-ב] מתאר את יעקב המכנס את בניו לפני מותו על מנת להעניק להם מברכתו:
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם".
וכך דורש המדרש [בראשית רבה, קא' ב'] על פסוק זה:
"אמר להם: תנו דעתכם, שלא יגע ערל (אחד) במטתי, שלא לסלק את השכינה מעלי, אלא כסדר הזה עשו לי, שאו אותי, שלושה מן הצפון, ושלושה מן הדרום, שלושה מן המזרח, שלושה מן המערב, כשם שאתם עושין לי, כך אתם עתידין להעשות ד' דגלים במדבר, והשכינה באמצע".
מדרש זה תואם ומקביל למה שנדרש קודם [ילקוט שמעוני תורה פרשת פקודי, ראה גם שמות תי"ח וכן באוצר המדרשים אייזנשטיין מט' מידות], שיעקב מסדר את בניו לפי סדר חנייתם במדבר, שלושה לכל כיוון בשושנת הרוחות ומציב את השכינה באמצע וכבר נטען על יעקב כאל, הרי שיעקב נמצא במרכז שושנת הרוחות כשבכל כיוון מוצבים שלושה משבטי ישראל ויחדיו מקבילים הם לשנים עשר המזלות.
הסוסים בספרות המיסטיקה היהודית
בספר זוהר הקדוש, המושג סוסים משמעתו תפילות. הזוהר מכנה את שלוש תפילות שמונה-עשרה ואת תפילת עמידה של מוסף, סוסי מלחמה, בהם האדם נלחם נגד השטן המקטרג על מנת קרוע גזר דינו ומכאן הפונקציונאליות בתפילה בבית הכנסת [חבקוק ג', ח']:
"תיקונא א' לתתא סוסוון ארבע עם צלותא דמוסף: "כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ, מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה".
ואכן, בספרות ההיכלות [מעשה מרכבה פד' בתוך בתי מדרשות א' רבי שלמה אהון ורטהימר. ראה גם אוצר המדרשים אייזנשטיין היכלות] מתוארים בתיאור מעורר אימה סוסים המשתתפים בתפילה לקב"ה [חיפשתי ולא מצאתי מקבילות להשוואה זו במדרשי חז"ל] וצוהלים בפיהם ""קדוש קדוש":
"ובכל היכל והיכל שמנת אלפים ושבע מאות וששים וששה שערים כמנין שעות של ימות שנת החמה, ועל כל פתח ופתח שבהיכל ערבות קבועין בהן שס"ה אלפים רבבות מיני מאורות במאור הגדול שכל העולם מבהיק מזיון ואין בריה יכולה להסתכל בהם ועל כל פתח ופתח עומדים שס"ה אלפים רבבות מלאכי השרת שהם גבוהים מן הארץ לרקיע וכולם מכף רגליהם ועד קדקדם מלאים עינים וכל עין ועין כגלגל לבנה וכל א' ואחד גופו כגחלים ומראיהם כלפידים וגלגל עיניהם כברק מאיר וסוסיהם אש ומרכבותיהם מרכבות להבה
חרבותיהן לפידים ורומחיהן רומחי שלהבת וקשתותיהן קשתי גחל וחיציהן חיצי להט וכל כלי זייניהם אש בוערת ויש להם כמה שמות, יש להם ד' פנים וד' כנפים וסוסיהם יש להם ד' פנים וד' כנפים, הם מדברים בד' פיות ד' דבורים וסוסיהם מדברים בד' פיות ד' דבורים, והם אומרים קדוש וסוסיהם אומרים קדוש, הם אומרים ברוך וסוסיהם אומרים ברוך, הם מספרים שירות מלכם בע' לשון וסוסיהם מספרים שירות מלכם בע' לשון. עושין רצון קוניהם בכל יום ויום".
חזון שלא נתפס באופן טבעי בחושיו של האדם מוצאים אנו בצורת סוסי אש פילאיים [המוטיב סוסי אש חוזר על עצמו גם בספר רזיאל. ראה שם בפסקה "אלה שמות השרים" וכן בספר היכלות רבתי, פרק יח' אות יא]. כך בסיפור הפרידה של אליהו מאלישע [מלכים ב', ב' יב']:
"וַיְהִי הֵמָּה הלְכִים הָלוךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה השָּׁמָיִם אֱלִישָׂע ראֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׁרָאֵל וּפָרָשָׂיו".
הסוס יורק האש נתפס אם כן כישות מטפורית לתפילה ובספרות ההיכלות מוצאים אנו סוסים בסמיכות למעשה המרכבה המתייחסת למרכבת הכרובים מבית המקדש, אשר נחשבו כנושאים מעליהם את האל הבלתי נראה ומייצגים את מקום מושבו של האל. תפיסה מיסטית זו, מאפשרת מרחב הבנה פרשני לגיטימי רב יותר לפשר הממצאים בהם מתגלה מוטיב הסוסים והמרכבה כפי שהתגלה בפסיפסים בבתי הכנסת העתיקים.
"עננו אביר יעקב, עננו" דמות השמש בגלגל המזלות בציפורי היא דמותו של יעקב
הממצאים הארכאולוגיים בפסיפס ציפורי מעלים אם כן שפסיפס זה יוצא דופן בהשוואה לממצאים דומים של גלגל המזלות בבתי הכנסת.
הוצעו כאן שלוש הצעות למתן פרשנות אודות הדמות המיוצגת על ידי השמש שבמרכז הגלגל, הקב"ה, אברהם ויעקב והללו נשענות על שני מישורים מקבילים החופפים ותואמים: מישור ייחודו של הממצא הארכאולוגי והמישור המדרשים ו/או הספרות המיסטית ו/או הפיוטים והתפילות.
מבדיקת היקף החומר על כל אחד ממאפייני גלגל המזלות עולה, שקצרה היריעה מלהכיל את עושר המדרשים הנדרשים על יעקב ובהקשר ישיר לכל אחד ממאפייני הפסיפס. עומקם והיקפם רב לאין שיעור מאלו הנדרשים על האל ואברהם בהקשר זה. לפיכך, מוצע שהדמות המסתתרת מאחורי השמש בפסיפס ציפורי היא דמותו של יעקב אבינו.
מוטיב גלגל המזלות מופיע במחזורי התפילה. למשל, פיוט מתוך הקדושה במוסף של שחרית בתפילת יום הכיפורים: "גלגלי מעלה אומרים ה' אדוננו, אראלי מרום עונים ואומרים, ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים". המדרשים דורשים את יעקב כאל וכשמש (חרס), דורשים את האל כעושה סולמות על מנת לקשר בין שמיים וארץ, דורשים את דמותו החקוקה על כיסא הכבוד, דורשים את סדר פריסת המזלות בפסיפס ציפורי כנגד יב' שבטי ישראל בני יעקב ואף תואם את סדר פריסתם וחנייתם, מוטיב הסוסים מופיע בספרות המיסטית היהודית (ספרות ההיכלות) וכן במחזורי התפילה והפיוטים.
השאלה המתבקשת היא, מדוע עוצב גלגל המזלות ע"ג הרצפה ולמה הוא נועד. אחד החוקרים הציע רעיון לפיו, עיצוב הפסיפס ע"ג הרצפה ועיטורו בדמויות קודש שימש לפולחן דתי של מתפללי בית הכנסת ואין לראות בכך ממצא יוצא דופן. הרעיון שהפסיפס שימש לריטואל דתי הקשור בדמותו של יעקב די נועז.
לפי רעיון זה, יש לדמיין פולחן דתי לפיו, ניצבו מתפללי בית הכנסת סביב גלגל המזלות, מחולקים ליב' קבוצות כנגד יב' המזלות ושבטי ישראל, כל קבוצה ניצבת כנגד מזלה וכנגד סדר חניית שבטי ישראל כפי שמופיע במדרשים, כשהם משירים מבטם אל דמותו החמה המייצגת את דמות יעקב האל ובפיהם תפילה ומזמורים עתיקים. קבוצה אחת קוראת בקול: "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" ועונה האחרת: "עננו אביר יעקב, עננו", וקבוצה נוספת קוראת: "גלגלי מעלה עונים ואומרים" ועונה האחרת "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים". האחת קוראת, "להקדיש את קדוש יעקב" והאחרת עונה "ואת אלוהי ישראל", וחוזר חלילה. בין לבין משבצים הם בתפילותיהם, חיות ודמויות ממעשה המרכבה היורקות אש כמתואר בספרות ההיכלות והמיסטיקה, למשל:
בהיכלות זוטרתי [עמוד 288] מופיע מזמור משובץ חיות קודש המאדיר שם האל בדמותו של יעקב והמעורר התעוררות דתית מיסטית:
"שרי פני החיות הן אומרין קדוש הן אומרים ברוך שנאמר מגיד דבריו לעקב" בהמשך[עמוד 377]: "אמר ר' עקיבא, כך יאיר אור פניו של יעקב אבינו, לפני אדיריון ה' אלוהי ישראל אבינו שבשמים, לפני האדיריון ה' אלוהי ישראל אבינו שבשמים, לפני האדיריון ה' אלוהי ישראל אבינו שבשמים, ידך תתקבל אהבת עם אהוב, לפני ה' יהדוריון ה' אלהי ישראל אבינו שבשמים".
תיאור מיסטי על הנעשה בעולמות העליונים בעת שהאל מופיע מתואר גם במדרש הבא [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) מעין החכמה]:
"שמכתירין מקומו של הקב"ה בקדושות ועולה הכתר מעצמו ויושב בראש אדוניו, מיד כל חיילי מרום חלים וזעים וחיות הקדש דוממות ושרפי הקדש נוהמים כאריה ועונים השרפים ואומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, וזה פירושו קדוש בעליונים קדוש בתחתונים קדוש בכל עולמים הוי"ה הנקדש בסוף צבאות ישראל, ובשעה שמגיע הכתר לכסא הכבוד מיד גלגלי המרכבה מתגלגלים ומתרעשין אדני שרפרף וכל רקיעים כולם אוחזם חלחלה ובשעה שהכתר עובר על כסא הכבוד לישב במקומו כל חיילי מרום פוצחים פיהם ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו".
מדרש אחר מתאר את שחשו המתפללים בגזרה המרחפת מעל ראשם ובכעס אביהם שבשמים [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) היכלות]:
"כשהיו רואין אותו שהוא כועס על בניו מה הן עושין? מחבטין כתריהן ומתירין את מתניהן ומכין על ראשם ונופלין על פניהם ואומרין: התר התר יוצר בראשית; סלח סלח אביר יעקב; מחול מחול קדוש ישראל, כי אדיר מלכים אתה".
ריטואל דמיוני זה ודאי היה גורר אחריו שטף רוחניות, דבקות ואחדות דתית בקרב המתפללים. רעיון זה אינו זר כלל ועיקר גם בימינו. בתפילות ימים נוראים נוהגים קבוצות לקרא פזמונים ופיוטים כשקבוצה אחת קוראת פסוק והאחרת עונה, וכן גם בקדושה, החזן קורא "נקדישך ונעריצך..." והקהל עונה "קדוש קדוש..." וכו' ומוטיבים של גלגלים מהעולמות העליונים מהווים חלק בלתי נפרד מהתפילות. דוגמא לכך אנו פוגשים בתפילת מוסף ליוה"כ: "גלגלי מעלה אומרים ה' אלוהינו, וכן בפזמון ... עננו אביר יעקב...עננו אלוהי המרכבה...".
לפי גישה זו, ניתן להציע שדורשי המדרשים שיקפו ריאליה ולא דמיון. לאמור, המדרשים או חלקם נדרשו על סמך תצפית שצפו סביב הפסיפס ולא כדמיון מדרשי או כיצירה דמיונית מיסטית.
דיון
רצפות הפסיפס בבתי הכנסת הקדומים בא"י עשירים בתיאורים ואיורים פיגורטיביים, ועל משמעותם נשפכו נהרות של דיו על ידי טובי החוקרים. הסכמה גורפת הושגה אודות הממצאים בהם מופיעים חזיתות בעלות מוטיבים אדריכליים בעלות זהות יהודית כגון, מנורת שבעת הקנים, עקדת יצחק ושאר סמלי פולחן יהודי שמשמעותם אסכטולוגית הבאים לבטא ערגה וגעגועים לימי תהילת עם ישראל עת בית המקדש היה קיים ונערך בו הפולחן היהודי. אולם, על משמעות גלגל המזלות ובמרכזו הליוס חלוקות הדעות כפי שהוצג בפתיח.
גלגל המזלות בפסיפס ציפורי מצטרף ליתר הרצפות שהתגלו בא"י אשר במרכזם המערכת המשולבת של גלגל המזלות, עונות השנה ומרכבת השמש או חלק ממערכת זו, אולם שונה הוא משאר ממצאי גלגלי המזלות בכך, שלמיטב ידיעתי זהו הפסיפס היחידי בו מופיעה החמה במרכזה ולא דמות אדם המזוהה עם הליוס.
על הימנעות תיאור דמות אדם בידי חכמים יש תימוכין במדרשים שהקפידו על לשון הדרשות שלא ישתמע ממנה רעיונות וביטויים שאינם לפי רוח חכמים. הסתייגות חכמים מדמות אדם-אל שבפסיפסים, מובנת טוב יותר על רקע מקומו של הליוס בספר הרזים. שם [עמודים 12,13], לאחר תיאור שמות המלאכים המנהיגים את היום והלילה מופיעה הפסקה הבאה:
"ואחר שתראהו, כן תשתחווה ותיפול על פניך ארצה ותתפלל את התפילה הזאת: אעריצך הליוס העולה במזרח, השומר אמונים, המנהיג הנאמן, אשר מקדם את הגלגל הכביר קבעת, המסדר הקדוש של הכוכבים, המושל על הצירים, אדון, המנהיג המזהיר, מלך, הקובע את הכוכבים".
המוטיבים הספרותיים כפי שמופיעים בספר הרזים, מקבילים לציטטות דומות מספר תהילים ומן התפילות והפיוטים ובכך, מעצימים ביתר שאת את הבעיה איתה היה על חז"ל להתמודד, מהי מייצגת הדמות האלילית בבית כנסת בציפורי.
ההקבלה בטבלה הבאה:
הקבלה זו, יצרה כאמור בעיה תיאולוגית קשה לחז"ל שנלחמו כנגד תופעה זו. שינוי בעמדתם והשלמה עם החיים בשכנות לאוכלוסייה פגאנית מוצאים אנו ביחסם הסובלני גם לציורי דמויות אדם והד להשלמה זו מופיע בירושלמי, על ר' יוחנן שלא מחה כנגד אלה המציירים על הכתלים. אין כל ספק שהכוונה לציורי דמויות אדם, כי אחרת מה הטעם להדגיש כי "לא מיחה בידם" שהרי הותרו ציורי עופות וחיות פרט לפרצופי אדם שכבר כפי שנאמר בתוספתא [עבודה זרה ו' א']:
"רבי אליעזר בן צדוק אומר: כל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם".
ובפסקה על ר' יוחנן, הכוונה ככל הנראה בציורים על כתלי בתי כנסת ולא על כתלי בתים פרטיים שהרי ממצאים ארכאולוגיים ובהם ציורי דמויות אדם נמצאו בשרידי בתי כנסת מאותה התקופה, למשל בדורא אירופוס.
המובאות אם כן עד כה מספרות חז"ל, המעידות על השלמה עם המציאות ששררה באותה התקופה, מאפשרות להסביר הימצאות דמויות חיות ופרצופי אדם בבתי כנסת. אולם דווקא הן מעלות שאלות שהמענה לגביהן שנוי במחלוקת ועל שתיים מהן אדון:
מה היה המניע לבחור דווקא דמות אדם המזוהה בוודאות עם אל-פגאני מובהק כהליוס, מופיעה במרכז גלגל המזלות בבית כנסת, וכי לא יכלו למצוא עיטור של פרצוף ללא זהות פגאנית מובהקת?
ובציפורי, אם נקבל את ההצעה לפיה, השמש במרכז הגלגל מזוהה עם הליוס, מדוע לא עוטר הגלגל כאל נושא כדור ומקל כפי שהליוס אמור להיות מעוטר?
ידוע על השימוש שעשתה הנצרות בדמותו של הליוס החל מהמאה השלישית [מ' דותן, דמותו של סול אינווקטוס בפסיפס של חמת טבריה, כל הארץ נפתלי, ירושלים תשכ"ח, 1968. עמוד 133]. אם נקבל את ההנחה ששיקול זה גם הוא עמד לנגד עיניהם של באי בית הכנסת בציפורי בהחליטם שלא לתאר את הפסיפס בדמות שצביונה נוצרי, מדוע עוטרה השמש כדוהרת במרכבה הרתומה לארבעה סוסים דוהרים, מוטיבים המופיעים בסמיכות ובצמידות למרבית דמויותיו של הליוס בפסיפסים, מטבעות ועיטורים שונים? וכי לא היה זה מתקבל על הדעת עיטור שמש ללא שאר המוטיבים המזוהים בוודאות עם הליוס. ההסבר שהצעתי בעבודה זו בדבר המדרשים התואמים למרכבה ולסוסים, מתאימים רק לציפורי, אולם בוודאות לא יתאימו לשאר הפסיפסים בהם מופיעה דמות אדם-אל ובוודאי לא כשהוא נושא בידו כדור ומקל, איסור תנאי מפורש.
התשובה לשאלה הראשונה, טמונה לעניות דעתי בתפיסה הקוסמולוגית-מיתית של העת העתיקה, הממקמת במרכז גלגלי המזלות אלי בריאה שונים, כגון: הליוס, מיתרס [בפרסית: مهر، میترا או میثره] ואיוון [אל מהמיתולוגיה היוונית שהיה מאוד פופולרי בשלהי העת העתיקה והאחראי על הזמנים] וכן את התפיסה היהודית המכונה "תבנית הבריאה", המבוססת על הבריאה של כל יום מימי בראשית, המופיעה בפתיח לספר בראשית. תפיסה זו עוסקת ברעיון הבריאה המוצפנת ברצפות הפסיפס בהן מופיע גלגל המזלות. אימוץ תפיסה זו מאפשרת הסבר להופעתו של הליוס אל-השמש סול-אינווקטוס במרכז גלגלי המזלות. בד בבד עם אימוץ תפיסה זו, התייחסו מיטב החוקרים במחקריהם, לניסיון להסביר את המניעים להציב פסיפס מסוג זה דווקא בבית כנסת ודעותיהם חלוקות.
לפיכך בחרתי לדון בניסיון להשיב ולהציע הסברים מניחים את הדעת אך ורק על השאלות השנייה והשלישית וכאמור, בהתייחס אך ורק לממצאים בציפורי ועל בסיס ההצעה להשיב האם הייתה בציפורי תרבות יהודית המשיקה לתרבות ההלניסטית הנוכרית לצד היהדות הרבנית המוכרת.
על רקע הדברים, הגיוניות ונדרשות הן ההצעות, שיש לראות בגלגל המזלות הייחודי בציפורי מוטיב יהודי הנושא בחובו רעיון דתי. מובאות ממדרשי חז"ל כפי שהוצגו עד כה, התומכות ברעיון זה ובפרטי הממצאים הארכאולוגים שהתגלו, מחזקים את רעיון ומקנים לו אופי קזואיסטי. הצעתי אם כן, שהחמה בגלגל המזלות בציפורי מייצגת את דמותו של יעקב, מבוססת על אוסף מדרשי חז"ל, מובאות מספרות ההיכלות והפיוטים והתאמה בינם לבין הממצאים הארכאולוגים שהתגלו בציפורי, דמות החמה, קרני השמש המעוצבות כסולמות, המרכבה הרתומה לארבעה סוסים והקבלה בין יב' המזלות ליב' השבטים. בניית פסיפס זה ע"ג רצפת בית כנסת נובעת לפי הצעתי מאופיו הפונקציונאלי של הפסיפס. יש לראותו כחלק ממערך איקונוגראפי שלם של פסיפסים בציפורי ואפשר שמיקומו של גלגל המזלות במרכז רצפת הפסיפס של בית הכנסת בציפורי בין ההבטחה[העקדה] ובין הגאולה[כלי הקודש] מקפל בתוכו את הרעיון, כי התגשמותה של ההבטחה האלוהית אינו דבר בטוח וקבוע מראש, אלא מותנה בהתנהגותו הטובה של האדם ובתיקונה של החברה. אולי בקשו לומר, כי הגורל אמנם קבוע, אולם בבית כנסת זה ניתן לשנותו על ידי תפילה. אפשר ששילובו ומיקומו במערך הפסיפס הינו חלק מתבנית שצירוף מושאיה נותן ביטוי למודעות רעיונית-יהודית, למציאות שמעל לטבע – לאל הבורא.
ההיגיון שהובילני להצעה זו, הוא עצם היות פסיפס גלגל זה יוצא דופן ביחס לשאר הפסיפסים והדבר חייב חשיבה אחרת על מנת לאפשר פרשנות שתסביר ממצא זה.
אילו הייתה מאומצת הגישה לפיה מדובר בהליוס אל-השמש, הייתה נותרת בעינה התעלומה, מדוע לא עוטרה דמותו של אל-השמש בדמות אדם-אל כמו בשאר בתי הכנסת בהם התגלתה דמותו. חיזוק לתעלומה זו היא עצם היות ממצא זה ייחודי ויחידי.
מכאן, ההצעה לראות בדמות יהודית כמי שמסתתרת מאחרי עיטור השמש, הגיונית ותפילות ופיוטים התואמים את פרטי הפסיפס.
דמות השמש מזוהה אם כן כדמותו של יעקב אבינו, ושנים עשר המזלות המסודרים בהתאמה מזוהים כנגד יב' בניו שבטי ישראל. משמעות המרכבה הרתומה לסוסים, נקשרה לספרות ההיכלות בה למרכבה ולסוסים משמעויות מיסטיות הקשורות בנעשה בעולמות הרוחניים העליונים. הסוסים נתפסים ומשולים לתפילות, המרכבה ככיסא הכבוד והסולמות מהווים אמצעי גישור עם העולמות העליונים לעולמות התחתונים. הרעיון מבוסס אם כן, על הגישה הדרשנית לפיה יעקב הוא דמוי אל בעל תכונות אלוהות וכה חביב הוא על האל, שדמותו חקוקה על כיסא הכבוד הלא היא המרכבה וסביבו מלאכים הסובבים בעולמות העליונים. לפי הצעה זו, לקרני השמש המעוצבות כסולמות תפקיד חיוני לגישור בין עולמות עליונים לתחתונים, בין שמיים וארץ ולקרב את העם לאביו שבשמים כשהקב"ה בונה סולמות לצורך זה. המדרש בהקשר זה, נקט בלשון רבים ולא בלשון יחיד לאמור, הרבה סולמות המאפשרים לגשר בין הקב"ה לבניו וכן, לקרב בניו לאלוהות שבשמיים. בכך, השכינה תרד ותשכון בתוך קהל עם ישראל ולשם כך עוטר הפסיפס בדמות החמה המייצגת דמותו של יעקב שהאל הקנה לו מקצת מהאלוהות.
לפי הצעה זו, לגלגל המזלות היה תפקיד פונקציונלי בריטואל הדתי של הקהילה בציפורי, ריטואל מיסטי של קהילה דתית שעל אף דבוקתה בדת ישראל הושפעה היא מהסביבה הנכרית, השפעה שבאה לידי ביטוי בדמות עיטורים וצורות חיות השאובות מהאדריכלות היוונית והרומית באותה העת.
ניסוחי התפילות הנהוגים עד היום בבתי הכנסת דומים לריטואל המוצע ותומכים בהצעה. נוהג הפיוטים בהם הקהל בבית הכנסת נוהג לחזור אחר החזן מהווה המשך לריטואל הדתי המוצע בעבודה ומהווה רצף ליניארי שהחל מאז וממשיך עד היום, ודמותו של האל במרכבה שסביבו חיות הקודש מהווה שיא בהתעוררות הדתית שתכליתה חיבור בין שמים וארץ, התעוררות הבאה לידי ביטוי בספרות הקבלה שהחלה להתפתח בשלהי המאה ה 16 היונקת תורת הסוד הקדומה, ספרות ההיכלות והמרכבה.
הצעה זו, דומה להצעתה של מאגנס לפיה, יש קשר בין ספרות ההיכלות לעיטורי בתי הכנסת והיא אף קושרת בין מרכבתו של הליוס למוטיב המופיע בספרות ההיכלות על יורדי המרכבה וכן להצעתה לפיה, הדמות בגלגלי המזלות היא דמותו של המלאך מטטרון שהוא "מלאך על כמעט אל".
סיכום
חשיבות רבה נודעה למזלות, לחמה וללבנה וניתן ללמוד זאת משפע המקורות שציונו עד כה. במדרש גם נמצא ביטוי המביע האנשת השמש כרכב המנהיג את מרכבתו [במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י "במרכבו ארגמן...", פדר"א פ"ו, "והוא כחתן יוצא מחופתו"] וכן גם בפיוט הארץ-ישראלי ["קרא לשמש, ויזרח אור...", מתוך הפיוט לשחרית של שבת]. לפיכך, אימצתי את הגישה לפיה, לא יהיו אלו ממצאים יוצאי דופן למציאת שרידי המוטיבים הללו בבתי הכנסת מאותה התקופה. בד בבד עם אימוץ גישה זו, הטענה היא שעל אף הפשרה של חז"ל בהיבט זה, הם גילו התנגדות נחרצת למוטיבים בעלי משמעות אלילית מובהקת כמו דמות אדם-אל ובמיוחד אם נושא הוא בידו מקל, כדור או ציפור וסייגים והדרכים להישמר מהשפעות נוכריות הם פרטו במשנה מסכת עבודה זרה.
לפי הצעה זו, שיעקב הוא המסתתר אחר דמות החמה בציפורי, נדחית הצעתו של אורבך בדבר התפתחות הלכתית בדעת חז"ל הבאה להקל בהלכות עבודה זרה, משום שהקלה זו נועדה אך ורק במגע עם נוכרים בחיי היום יום בכל הקשור לחיי מסחר, יחסי גומלין וכו' אולם אין הדבר כך בכל הנוגע להכנסת דמות פגנית מובהקת בשערי בית כנסת אשר נמצא בעיר שהייתה מרכז דתי ותורני באותה העת. הממצא בציפורי מוכיח לעניות דעתי טענה זו. לפי הצעתי, חז"ל הכניסו את דמותו של יעקב כשמש בגלגל המזלות אולם, נזהרו שלא יופיע בדמות אדם-אל משום שהמדרשים דורשים זאת במפורש. שאר המוטיבים בגלגל המזלות, הקרניים בצורת סולמות, הסוסים והמרכבה, אין בהם משום סתירה לטיעון זה משום שפע המדרשים הדורשים על מוטיבים אלה ומשום שאין בהם משום עבודה זרה.
ההיסטוריה של עם ישראל ידעה בכל תקופה ותקופה רב-ממדיות וגיוון בחברה. תהליכים ותמורות אלו, חייבו את חז"ל להגיב באופנים שונים ובכל תקופה לשינויים החברתיים והפוליטיים המורכבים והדבר גם התבטא גם בממצאים ארכאולוגים וגם בהתייחסות המורכבת ממדרשים שונים שחלקם אף סותרים האחד לשני.
על השינויים חברתיים בציפורי כותב זאב וייס [וויס ז, ציפורי בתקופה הרומית והביזאנטית לאור הממצא הארכיאולוגי, בתוך קעמ"י, 11 ב 1 (תשנ"ד)]:
"גם המקורות התלמודיים וגם הממצא הארכיאולוגי והנומיסמטי, מלמדים על נוכחות פגאנית ובשלב מסוים גם נוצרית בציפורי. חדירת הנצרות לציפורי, הביאה לשינוי בהרכב אוכלוסיית העיר, אך למרות זאת, דומה שהישוב היהודי שמר על רוב יחסי גם בתקופה הביזנטית... ".
ובמאמר שפרסם [ויס ז, גן לאומי ציפורי - מקדש רומי נתגלה בציפורי, חדשות בעתיקות - רשות הטבע והגנים > אוקטובר 2009 ] הוא טוען לאור תגלית שרידי מקדש הלניסטי שהתגלה בציפורי:
"היא מלמדת שבציפורי בירת הגליל היהודי, בה התגוררו יהודים רבים לאורך התקופה הרומית, הייתה גם נוכחות פגאנית משמעותית שהקימה לעצמה מקדש בלב המרכז העירוני. מיקומו של המתחם באזור זה והקשריו האדריכליים עם המבנים שבסמוך מרחיבים את ידיעותינו אודות תכנונה של העיר בתקופה הרומית, בה נתגלו עד היום מבני ציבור שונים. בניית הכנסייה על גבי המקדש הקדום מעידה גם על השתמרות המרחב המקודש בתוך העיר, לאורך זמן. ממצא חדש זה מלמד אפוא לא רק על חיי הדת, התרבות והחברה בציפורי בתקופה הרומית והביזנטית אלא על כך שבמרחב המשותף של העיר, יהודים, פגאניים ומאוחר יותר מבט על שרידי אחת האמנות בחזית המקדש וכמה מדרגות שנותרו גם נוצרים חיו זה לצד זה ודאגו לפאר את מקום מושבם".
ממצאיו של וייס תומכים אם כן בגישת ריבוד החברה לדורותיה לפיכך, הטיעון על השפעה הדדית בין ריבודי החברה, ותגובת חז"ל להשפעות הללו, טיבה שתתקבל. מכאן, שממצאי גלגל המזלות בציפורי בה מופיעה החמה רוכבת על מרכבת סוסים אין בה משום דבר יוצא דופן משום שמחד, כוונת בוני הפסיפס לפי הצעתי היא, לבנות דמות יהודית והיא יעקב ומאידך, משום שיש ביעקב משום האלוהות, ולאל ישראל אין גוף ואין דמות הגוף, ומשום שיעקב משול במדרשי חז"ל גם לשמש, הרי שהצבת דמותו כשמש במרכז גלגל המזלות בציפורי, יש בה משום הגיון ולוגיקה. זאת ועוד, אימוץ התפיסה הקוסמולוגית-מיתית של העת העתיקה, הממקמת במרכז גלגלי המזלות אלי בריאה שונים וכן, אימוץ תפיסת "תבנית הבריאה" והיות והצעתי היא לתפקיד פונקציונאלי של גלגל המזלות בריטואל הדתי של באי בית הכנסת, הרי שיש בכך משום חתימה והכשר לטענתי, שיעקב הוא הדמות המופיעה בפסיפס גלגל המזלות בציפורי.
שלח משוב
1. Dotan, Hmath Tiberias. Jerusalem 1983
2. E.R.Goodenough. Jewish symbole in the Greeco-Romen Period. N. Y. 1953
3. E.L.Sokenik, Ancient Synagogues in Palestine and Greece. London 1934
4. Heaven on Earth: Helios and the Zodiac Cycle in Ancient Palestinian Synagogues
5. R. Hachlili. The Zodiac in Ancient Jewish Art. Representation and Significance.
6. M.Avi Yona. Art in Ancient Palestine, Jerusalem 1981