top of page
מבוא
המאמר מרכז לקט מקורות מהמשנה, התלמוד ומדרשי חז"ל המתייחסים למגפות, תיאורן, הסיבות להתפרצותן, התסמינים, דרכי המדידה שלהם והדרכים למניעתם ומשפרצו המגפות, הדרכים לבלום ולעצור אותם כליל. ראיית הדברים צריכה להיות בפרספקטיבה לתקופה בראייתם של חז"ל את המוטיב של "שכר ועונש" או של "מידה כנגד מידה" כפי שיובא להלן. עיון במקורות מעלה, שיש דמיון רב מאוד בין ההתייחסות למגפות בתקופה קדומה זו לבין תפיסת המגפות כיום מבחינת זיהוי התסמינים, הצורך לקבוע מדדים להגדרת מחלה כמגפה, דרכי מניעה ובריאות הציבור, ומשפרצה המגפה הדרכים לבלימתה ועצירתה שבדומה לתקופה זו בה אנו חיים, הצעדים דומים, היגיינה, ריחוק חברתי והטלת סגר והכל בשילוב התפילות והחזרה בתשובה.
בפתיח, רקע קצרצר על הגדרת מחלה כמגפה וההסטוריה של המגפות במרוצת הדורות בעולם ובהמשך הרחבה לספרות חז"ל.
בריאות טובה ורפואה שלמה לחולי הקורונה, להם ולב"ב אמן ואמן.
רקע
המגפה, היא התפשטות מהירה של מחלה כלשהיא בקרב אוכלוסייה. בדרך כלל מדובר בפרץ פתאומי של זיהום בקרב בני אדם.
בלועזית המגפה נקראת אפידמיה, מילה שמקורה בשפה היוונית אפידמוס - ἐπίδῆμος ומכאן השתרש המונח אפידמיה – επιδημία. האפידמיה היא בעלת אופי אזורי/מדינתי. ברגע שהמגפה משתוללת ללא שליטה ובקרה היא נקראת פנדמיה ( Πανδημία )היינו, מגפה בעלת היקף נרחב מאוד וכאמור ללא שליטה.
משחר ההיסטוריה פרצו מגפות בעולם והמפורסמות והמתועדות הן:
א. המגפה היוסטיניאנית: תמותה יומית של 16 אלף איש. בשנת 541 לספירה מגפת דבר נוראית תקפה את האוכלוסייה הרבה והמגוונת, שהתגוררה באזור הים התיכון. המגפה האכזרית החלה במצרים, ולאחר שתקפה את אוכלוסיית העיר פלוסיום בדלתא של הנילוס, היא התפשטה גם לעזה ומשם לארץ ישראל. באביב 542 הגיעה המגפה לבירה של האימפריה הביזנטית - קונסטנטינופול.
ב. המוות השחור: הייתה זו מגפת דבר בתחילתה במאה ה 14 ביבשת אסיה והתפשטה עד ארצות הים התיכון ונמשכה כ 6 שנים. מפה זו הפילה כ 20 מליון בני אדם באירופה.
ג. מגפת אמאוס: מים מזוהמים בפארק איילון: זמן קצר לאחר כיבוש הארץ על ידי צבאותיו המוסלמים של מוחמד, בשנת 639 לסה"נ תקפה מגפה קטלנית את הכוחות הכובשים שחנו באזור אמאוס-ניקופוליס, עיר מן התקופה הרומית המזוהה בתחומי פארק איילון ליד צומת לטרון. המגפה התפשטה משם לסוריה, עיראק ולמצרים וגרמה לתמותה רבה בקרב האוכלוסייה. ההערכה המדעית כיום היא כי מדובר בהתפרצות נוספת ומאוחרת של אותה מגפת הדבר, 'המגפה היוסטיניאנית'. בהתאם למסורת המוסלמית מקור המגפה היה במים המזוהמים של בארות אמאוס. בארות אמאוס מזוהים כיום בתחומי פארק איילון (קנדה), ליד מחלף לטרון, אף כי אין ודאות מדעית שאלו אותם בארות שזוהו כמקור המגפה בתקופה המוסלמית".
ד. מגפות הכולרה – 7 מגפות ידועות שפגעו באסיה ובאירופה החל מ 1815 עד 1924.
ה. השפעת הספרדית – מגפה שנמשכה שנתיים (1918-1919 ), התפשטה בכל העולם והפילה כ 100 מליון חללים.
ו. מגפת האבולה – שפרצה באפריקה (זאיר) ופורצת לסירוגין ביבשת זו מדי מספר שנים.
ז. מגפת האיידס – מגפה בעלת אופי עולמי בה לקו עשרות מליוני בני אדם בעולם.
ח. מגפת הסארס – מגפה עולמית ממשפחת נגיפי הקורונה הנושאת אופי של קשיי נשימה חזקים מאוד.
ט. מגפת הקורונה – שפרצה בסוף שנת 2019 בהוואן בסין ושמקורה עד כמה שידוע בעולם המדע, באכילת בעלי חיים.
המגפה במקרא
המקרא מתייחס למגפות בעשרים וששה מקומות, ובכולם היוותה המגפה עונש על התנהגות קלוקלת של ציבור, קהילה או של פרטים בעלי השפעה על הציבור. עצירת המגפות במקרא מושגת על ידי הכרת והפנמה של הציבור או הפרט בחטא והיענות לצווי הקב"ה להתפלל ו/או לבצע מהלך פרקטי שכלל בדרך כלל הקרבת קורבנות ו/או הקטרת קטורת. להלן מהבולטים במגפות אותן מזכיר המקרא:
א. אזכור ראשון למגפה במקרא אנו מוצאים בספר במדבר פרק טו'-יז'. המקרא מספר שהמגפה פרצה עקב תלונות של העם ("וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"). המדפה הרגה 14 אלף איש (בעם בעקבות תלונות לא מוצדקות של העם, שבה נהרגו 14,700 איש (וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת") והמענה לעצירת המגפה היה פיזור קטורת על ידי הכהן.
ב. מגפה נוספת מוצאים בספר במדבר פרק כה',. המגפה החלה לאחר שהעם החל לזנות עם בנות מואב בשיטים כשלאחר מכן החל לזבוח עבודה זרה. במגפה הפילה 24 אלף חללים ("וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף"). המגפה נעצרה רק לאחר שפנחס דקר את עובדי העבודה הזרה ("וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה").
ג. מגפת הדבר אשר פרצה לאחר מפקד שנוי במחלוקת שערך דוד המלך, מתוארת בספר שמואל ב' ואשר בה מתו כ 70 אלף איש ("וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד; וַיָּמָת מִן-הָעָם, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע, שִׁבְעִים אֶלֶף, אִישׁ). המגפה נעצרה רק לאחר שדוד המלך הקים מזבח בגורן ארונה היבוסי שם הקריב קרבנות.
ד. בספר שמואל א' ד' מתואר על מתח מלחמתי בין ישראל לפלישתים. המקרא מספר שרץ מבשר לעלי הכהן על תוצאות התבוסה בקרבות ובמגפה שפרצה ("וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר, נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם-שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה"). התוצאה הייתה, 30 אלף מתים ("וַיִּפֹּל, מִיִּשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, רַגְלִי").
ה. כאשר הטיל סנחריב מצור על ירושלים, כפי שמסופר בספר מלכים ב' יט', פרצה מגפה במחנות צבאו, דבר שגרם לו לסגת מבלי לבצע כיבוש כלשהו. סנחריב שילם בתבוסה צבאית משום שקרא תיגר על אלוהי ישאל ולכן הוכה במוות מהיר ובשונה ממה שהכרנו עד כה, המוות במחנות צבאו מגרמו על ידי מלאך ולא בצורת מגפת הדבר.
מופעי המגפות וסיבותיהם בספרות חז"ל
"בשעה שבני אדם חוטאין מעבירות חמורות, הוא שולח מגיפה לבני אדם, ובשעה שבני אדם חוטאין מעבירות קלות, הוא מכה את פירות הארץ בעבור עוונות בני אדם, שנאמר (בראשית ג, יז) 'ארורה האדמה בעבורך'". מדרש פדר"א יד' .
המדרש ממקד את סיבת המגפות בחטאי בני האדם.
"אמר רבי חייא בר אבא, סמוך לימות המשיח דֶבֶר גדול בא לעולם והרשעים כלים, 'והגפנים סמדר נתנו ריח' אלו הנשארים, ועליהם נאמר (ישעיהו ד, ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים".. שיר השירים רבה (פרשה ב'):
במדרש זה, תכה מגפת הדבר בסמוך לימות המשיח. כפי שנראה בהמשך, לא ברורים תסימני הדבר פרט לכך שמדובר במחלה המתפשטת בקהילה.
"אמר רבי חנינה אחת ל-60 או ל-70 שנה הקדוש ברוך הוא מביא דֶבֶר בעולם ומכלה את הממזרים ונוטל עמהן כשירים שלא לפרסם לחטאים (רוצה לומר שלא יפורסם בעולם שאלו שכלו היו ממזרים)... ללמדך, שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם - בחכמה הוא מביאה. ירושלמי קידושין פ"ד ה"א.
המדרש מתאר מחזוריות במופעי מגפת הדבר. הטלת המגפה נעשית החכמה, נוטלת היא את החוטאים וגם אנשים כשרים בכדי שלא יזוהו החוטאים בקרב אלה שנלקחו.
מדרש קהלת (קהלת רבה פרשה יב): "אמר ר' לוי למה קורין אותו דֶבֶר, דדביר טבין עם בישין. מבואר מדברי חז"ל שעיקר הַדֶבֶר בא לכלות את הרשעים, אך כדי שלא יהיה הדבר גלוי ומפורסם שהרשעים מתים, שהרי אז תתבטל הבחירה, הַדֶבֶר מכלה גם כשרים. מדרש קהלת רבה יב'.
אין הקב"ה רוצה שנדע את כל החשבונות. רק יש לדעת לפי המדרש שהכל הוא בא בחשבון מדוקדק ולכן נלקחים גם הכשרים.
סוגי המגפה בספרות חז"ל, במשנה ובתלמוד
האסכרה
האסכרה היא מחלת גרון קשה העלולה לגרום למוות בחנק. האסכרה מוגדרת כאחת המיתות הקשות מבין תשע מאות שלושים ותשע אופני מיתה שנבראו בעולם. וכך במדרש תנחומא לפרשת מקץ סימן י':
"דאמר ר' ישמעאל: תשע מאות ושלושה מיני מיתה הם, שנאמר: (תהלים סח) למות תוצאות. תוצאות
בגימטרייה הכי, הוי קשה שבכולן אסכרה, וטובה שבכולן נשיקה".
הבבלי מתאר שני תסמינים למחלת האסכרה:
"אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא ואיכא דאמרי כפיטורי בפי ושט". ברכות ח' א'.
והתרגום: אסכרה דומה לענפים קוצניים בערמת צמר שאחריהם עשב. ויש שאומרים כחבלים בפי ושט.
פירוש רש"י: כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה. כפיטורי בפי ושט. ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע''י חבלים ועקלים שתוחבי' בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב.
לפי ההסברים הללו, מדמה התלמוד את תסמיני המחלה כחבל גס התקוע בגרון כשנקב הגרון צר מלהכיל את החבל וכשמושכים את החבל להוציאו, שורט הוא את דפנות הגרון, פוצע אותן ואינו יוצא עד כדי שהאדם נחנק.
מחלה זו תוקפת לפי התלמוד תקיפה קשה מאוד צעירים וילדים וכך דורש התלמוד:
"תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני - על יורדי הים, בשלישי - על הולכי מדברות. ברביעי - על אסכרא שלא תיפול על התינוקות דכתיב "ויאמר אלהים יהי מאורות" - מארת כתיב... , בחמישי - על עוברות ומיניקות. עוברות - שלא יפילו, מיניקות - שיניקו את בניהם. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, קל וחומר בשבת עצמה".
המקרא כתוב בכתיב חסר '"מארת" ללא וו, ומכאן דורשים חז"ל שביום ד' נבראו המארות, היינו, הצרות הרעות ובהן האסכרה התוקפת תינוקות.
ומי הם אנשי משמר, אנשי מעמד? רש"י כותב: "אחד כוהנים ולויים וישראלים הקבועים ועומדים ומתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל לרצון, ועומדים שם בשעת עבודה דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו". מקורו של רש"י מדברי הגמ' בדף כ"ו. נאמר שם סדר תפילת אנשי המעמד "וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, התקינו נביאים ראשונים 24 משמרות, ולכל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים, הגיע זמן המשמר לעלות, כוהנים ולויים עולים לירושלים וישראלים שבאותו משמר מתכנסים לעריהם וקוראים במעשה בראשית.
דרכי ההתמודדות כנגד האסכרה כפי שמתאר התלמוד
הסיבה לפרוץ מגפת האסכרה קשורה למוטיב "מידה כנגד מידה", להתנהגות הפרט ולא של הציבור.
"סימן ללשון הרע – אסכרה". בבלי, שבת לג ע"א.
הרעיון של מידה כנגד מידה, מתבסס על היבט לשוני: המילה 'אסכרה' כוללת את השורש ס. כ. ר. משמעות שורש זה שמשמעותו ס. ת. ם / ס. ג. ר. . היות ולשון הרע נחשבת כחטא חמור ביותר באה אסכרה כעונש על בסיס הכלל המוסרי של מידה כנגד מידה. חטא לשון הרע הוא חטא של דיבור פסול ולכן לוקים אברי הגוף החוטאים הגרון והפה ומכאן מחלת האסכרה המכה בגרון ובפה.
"תנו רבנן: 'אסכרה באה לעולם על המעשר. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר: על לשון הרע" בבלי שבת דף לג''.
שתי סיבות אנו מוצאים, האחת על המעשר היינו, "האוכל פירותיו טבלים, והוא במיתה בידי שמים, וזוהי מיתתו מדה במדה: דדרך גרונו נכנס במעיו", רש"י, שם. הסיבה השניה, לשון הרע. היות והחטא הוא על ידי הפה, העונש הוא, מחלת האסכרה הפוגעת בגרונו, זה האיבר בו האדם מדבר ואוכל.
ודורש התלמוד, "ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל "המעיד עדות שקר בחבירו - ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כב) לכלב תשלכון אתו וכתיב בתריה (שמות כג) לא תשא שמע שוא וקרי ביה לא תשיא", פסחים קי"ח ע"א.
וכן,"אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר ... ואמר ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו.... אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע... ואמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים... אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן ... ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו... אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה... רבי אחא ברבי חנינא אומר...אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות", בבלי ערכין ט"ו עב'.
סיבה נוספת אותה מונים חז"ל כסיבה לפרוץ מגפת האסכרה היא ביטול תורה כפי שדורש התלמוד.
"תא שמע (תא שמע - "בא, שמע"- זהו פתיח בדיון הבא להוכיח או לדחות טיעון מסויים, מבברייתא, משנה או תוספתא. פתיח אחר הוא, מיתיבי, או מאי), כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי שמעון. נשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו (האסכרה) מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה? נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר: אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך - פה גומר (ולכן העונש מוטל בפה). נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר: מפני שאוכלין בה דברים טמאין. דברים טמאים סלקא דעתך? (וכי יעלה על דעתך שיאכלו מאכלים טמאים?) אלא: שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים (מעשר, ערלה וכיו"ב). נענה רבי שמעון ואמר: בעון ביטול תורה". בבלי, שבת ל"ג עב'.
לאחר חורבן הבית (בתקופת המשנה) התרבו החטאים בין היתר בתחום המוסר, בתחום היחסים שבין אדם לחברו וכן בתחום לימוד התורה. חז"ל נאבקו בתופעות הללו וקשרו בין העבירות לבין האסכרה שהיא כאמור מחלה קשה מאוד הפוגעת בדרך כלל בפרט ולא בכלל. העונש, הוא לא בידי אדם אלא בידי שמיים.
החטאים הגדולים בציבור החלו עוד בשלהי תקופת הבית השני כפי שמתארת המשנה. "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה... משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן...". סוטה ט' ט'
לאור התנהלות קלוקלת של הציבור, הרבה מהריטואלים הדתיים בשהתנהלו במקדש הופסקו.
דרכי המניעה שמציע התלמוד להתגוננות בפני מחלת האסכרה
"אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום - ידאג מן ריח הפה, ובלילה - ידאג מפני אסכרה... אמר רבי יוחנן אמר רב מרי, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו" ברכות מ' ע"א.
התלמוד אינו מבהיר את סגולת העדשים כחיסון נגד האסכרה פרט לציון, שאכילתם כל 30 יום מונעת את המחלה. יחד עם זאת, סגולת המלח כחיטוי הפה ידוע כיום כהגנה בפני נגיפים וחיידקים ווירוסים ומוזכרת גם בהקשרים כלליים כמונעת מחלות יחד עם שתייה מרובה של מים.
"ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה ניזוק. תניא נמי הכי (דנים בכך גם בברייתא גם באופן הבא) אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה ניזוק". בבלי ברכות מ' ע"א
יוצא אם כן, שרווחו המסורות להתגוננות ומניעת האסכרה על ידי אכילת העדשים אחת לשלושים יום וצריכת מלח ושתיית המים. מקורם של מסורות אלה באמוראי ארץ ישראל בראשית תקופת האמוראים ולאחר מכן בתקופות מאוחרות יותר הועברו ונטמעו בבבל על ידי "הנחותי, מהכא להתם ומהתם להכא". (על ידי השליחים שנדדו מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל).
הדֶ בֶ ר
המונח דֶ בֶ ר בספרות חז"ל מתאר מגפה מבלי לתאר את מאפייני המגפה וזאת בשונה מהאסכרה בה התלמוד מתאר את המחלה. מילה נרדפת בתלמוד למגפת הדבר אנו מוצאים במונח "מותנא".
סוגיה מעניינת ומרתקת בתלמוד בה מתעורר דיון, האם הדבר הוא בבחינת מלחמה. התלמוד מתאר סוגיה הדנה בעדות של אישה שבעלה מת במגפת הדבר. השאלה על סדר היום הייתה, האם מגפת הדבר מוגדרת כמלחמה.
"דבר - אמרי לה: הרי הוא כמלחמה, ואמרי לה: אינו כמלחמה אמרי לה הרי הוא כמלחמה, דאמרי בדדמי, ואמרי לה אינו כמלחמה, דסמכי אדאמרי אינשי: שב שנין הוה מותנא ואינש בלא שני לא אזיל". יבמות קיד עמוד ב.
שתי סברות עולות בויכוח, האחת תומכת בגישה שהדבר מהווה מלחמה, "דֶ בֶ ר - אמרי לה: הרי הוא כמלחמה" והשניה מנוגדת לגישה זו, "ואמרי לה: אינו כמלחמה" והראיה לכך, "דסמכי אדאמרי אינשי: שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא שני לא אזיל", שחזקה על עדותם של אנשים שאמרו ששבע שנים היה מוות, ואדם בלא שנים לא הלך, "אנשים צעירים לא מתו, מ"דאמרי אינשי" היינו, ממה שהיה מקובל בציבור.
מהדיון עולה שהמילה הנרדפת לדבר היא מותנא (מוות), תיאור שורה של מחלות ונגעים הגורמים למוות וכן, שמגפת הדֶבֶ ר אינה קוטלת אנשים צעירים גם כשהיא מספר שנים, שבע כפי שמתאר התלמוד. בשונה מהמובא קודם התלמוד הירושלמי, אינו מפרט את הסיבות לפרוץ מגפת הדבר כפי שמובא בסיפור הבא.
"מותנא הוה בציפורין לא הוה עליל גו אשקקה דהוה ר' חנינה שרי בגויה. והוון ציפוראיי אמרין מה ההן סבא בינכי ויתב שלם הוא ושכונתיה ומדינתא אזלא בבאישות עאל ואמר קומיהון זמרי אחד היה בדורו ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף ואנו כמה זמרי יש בדורינו ואתם מתרעמין". ירושלמי תענית ג' ד' ,דף סו טור ג.
והתרגום מארמית גלילית: מוות היכה בציפורי. אבל בשכונתו של ר' חנינא המוות לא היכה. והיו הציפוריים (אנשי ציפורי) אומרים: איך הזקן (ר' חנינא) ביניכם יושב בשלום ושכונתו והעיר נתונים במגפה? נכנס (ר' חנינא) ואמר לפניהם: זמרי אחד היה בדורו, ונפלו מישראל עשרים וארבעה אלף ואנו כמה זמרי יש בדורנו, ואתם מתרעמים?.
רבי חנינא משווה את חטא אנשי עירו לחטאו של זמרי בן סלוא, כפי שמתואר בספר במדבר פרק כה, זמרי בן סלוא נאף עם המדיינית השבויה כזבי בת צור ובכך עבר על איסור מקראי מפורש שלא להתערב בבנות מדיין ובכך גרם להענת העם כולו בהפצת מגפה בעם ישראל, מגפת הדבר. הוא מוכיח את בני עירו וקנאתם או הפלא שהיה בעיניהם שהמגפה פסחה על שכונתו, שמגפת הדֶבֶר המשתוללת בעיר היא עונש על חטאיהם.
בשונה מהירושלמי, הבבלי מספר סיפור דומה שעניינו, הצלת שכונה ממגפת הדבר אלא שהסיפור בבבלי פרקטי ומציאותי בכך, שבנוסף להיבט החסד ושמירת המצוות הוא מוסיף נדבר נוסף והוא, מניעת המגפה עקב שמירה על בריאות הציבור והגיינה במרחב הציבורי. וכך מספר התלמוד:
"בסורא הוות דברתא בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש איתחזי להו בחילמא רב דנפישא זכותיה טובא הא מילתא זוטרא ליה לרב אלא משום ההוא גברא דשייל מרא וזבילא לקבורה". בבלי תענית כ"א ע"ב.
והתרגום: בסורא פרצה מגפת הדֶ בֶ ר, אבל בשכונתו של רב לא פרצה המגפה. סברו תושבי העיר, שבזכות הצדיק שנראה להם בחלום, שזכותו עמדה לטובת השכונה ובכך ניצלה מהמגפה. אלא שהתלמוד מספר שהסיבה להצלת שכונתו של רב לא הייתה בזכותו אלא בזכות אדם אחר שהיה משאיל מעדר וסל לקבורה בכל לויה ולויה בעיר.
בסיפור זה, אדם פשוט שהיה משאיל המעדרים, הוא שהציל את שכונתו ממגפת הדֶ בֶ ר. בכך, הוא מציל את שכונתו בזכות מעשים טובים שעשה. החסד שעשה עם אנשי שכונתו, הוא סילוק מהיר של הגוויות מהבתים או מהמרחב הציבורי ובכך בלם למעשה את המגפה. אפשר להוסיף כאן את הידיעה שסילוק מהיר של גוויות המתים מהבתים או מרשות הרבים חיוני לבלימת התפשטות המחלה. מכאן ההבנה, ששמירה על תברואה היא מפתח למניעות מגפה.
סיפור אחר בתלמוד מעניין משום שהוא מציג תפיסה שהסיבה לפרוץ מגפה היא מעבר של נגיפים מבעלי חיים לבעלי חיים ומבעלי חיים לבני אדם. תפיסה זו רווחה כבר בתקופה הקדומה כפי שמספר התלמוד:
"אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי. גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? - לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי". בבלי תענית כ"א עב'.
והתרגום: אמרו לו לרב יהודה, שפרצה מגפה בקרב החזירים בעיר. מיד גזר תענית. התלמוד מציע סיבה לצעד זה, משום שהוא סבר שקיימת אפשרות הדבקה ומעבר נגיפים בין בעלי חיים ממינים שונים ובין בעלי חיים ובני אדם. ומסבירה הגמרא שהדבר בהחלט אפשרי דווקא בין חזירים לבני אדם משום הדמיון במעיים ביניהם.
התפיסה מאוד פרגמטית, בדומה לתפיסה היום, שגורמי המגפה הם בעלי חיים המשמשים כנשאי הנגיפים.
מהמפורסמות במגפות שהפילה עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא
אחת המגפות המפורסמות והידועות במסורות התנאיות היא המגפה שהרגה עשרים וארבע מתלמידי רבי עקיבא.
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה." בבלי יבמות ס"ב עב'.
רבי עקיבא היה תנא שפעלה במאה השניה לאחר החורבן (70-135 לספירה) .רב נחמן המעיד שתלמידיו מתו ממחלת האסכה היה בן הדור השני והשלישי לאמוראי בבל (סוף המאה השלישית תחילת הרביעית לספירה). רב נחמן, מתאר את שארע מאה שנים קודם לכן ובהחלט הוא מתאר ריאליה ולא סברות ו/או פרשנויות מאותה העת.
שתי מקבילות במדרשים מספרים על מות תלמידי רביא עקיבא, מתארות את מותם אולם אינן מפרטות את סוג המגפה בהן לקו התלמידים:
"ר' עקיבא אומר: אם היו לך תלמידים בנערותך, עשה לך תלמידים בזקנותך, שאין אתה יודע איזה מהם מתקיים לך, זה או זה, ואם שניהם כאחד טובים. י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה (תלמידים): רבי מאיר, ורבי יהודה, רבי יוסי, ור' שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ור' אליעזר בן יעקב. ואית דאמרי (ויש אומרים): ר' יהודה, ור' נחמיה, ורבי מאיר, רבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי, ור' חנינא בן חכינאי, ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם (ר' עקיבא לתלמידיו): בניי, הראשונים לא מתו, אלא שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה". בראשית רבה לפרשת חיי שרה ס"א ג'.
המדרש מדגיש שסיבת המגפה שקטלה בהן היא, "שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו", ז"א קינאו איש בחברו. מדרש קהלת רבה מתאר באופן דומה את המאורע ומרחיב את סיבת במגפה, "לא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה". וכך במדרש.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתְךָ לְמַד בְּזִקְנוּתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵי זוֹ תּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת, אִם שֶׁל נַעֲרוּתְךָ אִם שֶׁל זִקְנוּתְךָ, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר אֲלָפִים תַּלְמִידִים הָיוּ לִי מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרַס וְכֻלָּן מֵתוּ בְּחַיַּי בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, וּבַסּוֹף הֶעֱמִידוּ לִי שִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה, אַתֶּם לֹא תִהְיוּ כֵן, מִיָּד עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה.
התלמוד מתאר את אופן מיתתם בדברי רב נחמן (אסכרה) ואת הסיבה (שהייתה עינהם צרה אלו באלו), המדרשים מתארים אך ורק את סיבת המגפה שהכתה בתלמידיו ולא ממה מתו.
ניתוח של מקור מקביל מתקופה מאוחרת יותר עשוי לספק את הרמז הדרוש לפתרון תעלומת מותם.
הרב שרירא גאון משתמש בביטוי בעל משמעות חשובה כדי לתאר את מות התלמידים: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה. והיה השמד [גזירות כנגד הדת] על התלמידים של רבי עקיבא. איגרת רב שרירא גאון, פסקה י"א, הוצאת קעסט ליבוביץ.
בעוד שהתלמוד מדבר על מגפה שפגעה בתלמידים, רב שרירא גאון מדבר על גזירות שמד דתיות בעלות השלכות לדורות (מנהגי אבלות). המסורת התלמודית נשמעת ברורה: תלמידים אלה נהגו בחוסר כבוד זה כלפי זה, ולכן מתו ממגפה. נשאלת השאלה, מה הביא את רב שרירא גאון להציג גזירות שמד כגורם לפטירת התלמידים? אלא שרב שרירא אינו חולק על התלמוד.אלא מפרש אותם ואין כוונתו לא להסכים איתם. לפי ר' שרירא גאון, רווחה המסורת שהתלמידים מתו במהלך מאבק דתי ויש להבין את הרקע של עדותו, איגרתו היא בעלת תוכן היסטורי. היצירה "איגרת רב שרירא גאון" מכילה מסורות ייחודיות של תקופת התלמוד. איגרתו היא המקור העיקרי למידע על תקופת התלמוד.
בהנחה שר' שרירא גאון ראה את תפקידו בסיפור ההיסטוריה והריאליה, בעוד שתפקידו של התלמוד הוא הנחלת הפרספקטיבה התיאולוגית, תתפוגג הקושיה: ר' שרירא מספר לנו כיצד מתו התלמידים, בעוד שהתלמוד מתאר לנו למה הם מתו.
השערה מעניינת לפרשנותו של ר' שרירא גאון קשורה להוצאתו להורג של ר' עקיבא בידי הרומאים. מדברי ר' נחמן במסכת יבמות, תלמידי רבי עקיבא מתו מאסכרה, מחלה המתארת מיתה בחנק, כפי שהוסבר קודם.
וההקשר למותו של בר כוכבא הוא באופן הוצאתו להורג, באמצעות חנק על ידי נחש שנכרך על צווארו. לפי המסורות, הוצא בר כוכבא בחניקה על ידי נחש (סמל לעוונותיו) הכרוך על צווארו.
כך מתאר הירושלמי את מות בר כוכבא:
"מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם". תענית ד', ה'.
מאידך, התלמוד הבבלי מתאר שבר כוכבא נהרג על ידי החכמים עצמם אולם אין תאור כיצד נהרג.
"בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו". סנהדרין צ"ג עמוד ב'.
והתרגום: "בר כוזיבא מלך שנתיים וחצי. אמר להם לרבנן, 'אני משיח'. אמרו לו, 'במשיח כתוב שמריח ודן, שהמשיח יכול לשפוט ולדון לפי הריח). כיוון שראו שלא מריח ודן, הרגו אותו".
מדרש רבא מתאר את מותו של בר כוכבא בתיאור דומה לזה של הירושלמי :
"מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא ואיתיאו רישיה לגבי אדריאנוס אמר מאן קטליה לדין אמר ליה חד גונתאי אנא קטלתיה לדין א"ל זיל ואייתיה לי אזל ואייתיה ואשכח עכנא כריכא על צואריה א"ל אילו לא אלהיה קטליה לדין מאן הוה יכיל ליה וקרא עלוי )דברים לב) אם לא כי צורם מכרם".
מכל מקום, לפי המסורת, מת בר כוכבא בחנק (על ידי נחש) בדומה לחנק הנגרם על ידי מחלת האסכרה וכפי שמתאר ר' נחמן בבבלי.
המדדים להכרזה על מגפה
"איזהו דֶ בֶ ר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דֶ בֶ ר. פחות מכאן - אין זה דֶ בֶ ר". תענית ג' ד'.
המדדים לפי משנה זו פשוטים לכאורה ובם, מספר המתים ורציפות המיתות. בשונה מהגדרת הרציפות שהיא מוצגת במדויק, מספר המתים עמום וניתן להבין את דברי המשנה בשני אופנים. הראשון, "ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים", שבמשך שלשה ימים רצופים מת בכל יום אדם אחד, והשניה, שבכל יום מתים שלושה בני אדם ז"א תשעה אנשים.
אם נאמוד מדדים אלה באחוזים, אפשר להבין שעל פי המשנה מכריזים על מגפה אם תוך שלושה ימים רצופים מתים 6% (3/500) מאזרחי העיר, ואפשר גם להבין לומר שמכריזים אם בתוך שלושה ימים רצופים מתים 8.1% (9/500) מאזרחי העיר.
התוספתא מנסה להבהיר מדד זה:
"דֶ בֶ ר שיש בו הפסק, אפי' שלשה מתים ביום אחד זה אחר זה - אין זה דֶ בֶ ר. שאין בו הפסק. אפי' שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דֶ בֶ ר... ". תענית, ב' ט'.
מדד נוסף של התוספתא ביחס לדברי המשנה הוא מדד ה"הפסק". אפשר לפרש את התוספתא גם באופן שהמדד הקובע מגיפה הוא רצף התמותה, שאם יש הפסק במגפת הדֶ בֶ ר, אפילו אם מתו 3 ביום אחד, אין זו מגיפה. אם אין הפסקה והמוות רציף, אפילו אם התמותה איטית – 3 בשלשה ימים, זוהי מגיפה.
התלמוד גם הוא דן בהבהרת הסוגיה ומשווה בין עיר גדולה לבין עיר קטנה.
"תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דֶ בֶ ר. ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דֶ בֶ ר. ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דֶ בֶ ר". בבלי תענית כ"' עא'.
בסוגיה מציינים את מספר המתים שיצאו מכפר עכו "תשעה", ואת מרווח הזמן "תשעה מתים בשלושה ימים זה אחר זה". ז"א, מתו בעכו שלושה אנשים בכל יום. בהמשך משווים עם כפר קטן בשם עמיקו ושם מוגדר מספר המתים שיצאו מכפר זה, "שלשה" ומפרטת את הקצב "שלשה מתים בשלשה ימים". מכאן, שהברייתא הגדירה מדדים למגפת הדֶ בֶ ר , את מספר ימי המיתות - שלושה, את רציפותם- זה אחר זה, ואת היחס המינימלי בין המתים ובין גודל האוכלוסייה, על כל חמש מאות איש מת אחד ביום, או שלשה מתים בשלשה ימים שהוא היחס של 6% (3/500) בין מספר המתים במהלך שלושה ימים רצופים לבין מספר האנשים בישוב.
בהתייחס למחלת האסכרה, קובעים חז"ל מדד מחמיר מעצם חומרת המחלה.
"ואסכרה - בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה" בבבלי תענית י"ט עב'.
"אסכרה, אם מתין בה - מתריעין עליה, אם לאו - אין מתריעין עליה". תוספתא תענית ב'.
במחלת האסכרה הקריטריון היחיד שנקבע להכרזת מגפה הוא אפוא, עצם קיומו של מקרה מוות ואפילו הוא מוות יחיד. מכאן שאסכרה היא מחלה ממאירה ומסוכנת מדֶ בֶ ר.
התלמוד הירושלמי מתריע גם על סכנה של התפרצות חוזרת ונשנית של המגפה.
"כשהתריעו על האסכרה והלכה לה ואחר כך מתו שנים בדבר ואח' באסכרה". ירושלמי טו' עב'.
חכמים מזהירים מסכנת התפרצויות והתחדשות סכנת המוות ממגפת האסכרה.
יוצא, שחכמים מבדילים בין מגפת הדבר לבין מגפת האסכרה שהיא מסוכנת יותר ומדבקת יותר.
עצירת מגפות
התרועה והתענית הן הדרכים שיש לנקוט על מנת לעצור את המגפות, כך לפי המשנה והתלמוד.
"וכן עיר שיש בה דֶ בֶ ר או מפולת, אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. רבי עקיבא אומר: מתריעות ולא מתענות". משנה תענית ג' ד'.
מרגע שחז"ל קבעו שפרצה בעיר מגפת הדֶ בֶ ר ההנחיה הייתה: "אותה העיר מתענה ומתרעת" ונעשה הדבר בשני אופנים, תפילה או תקיעת שופר.
התרועה, משמעה תפילה ותחנונים והתענית משמעה ההכרה בחטא והחזרה בתשובה. בתפיסתם עולמם של חז"ל, המגפה פרצה עקב חטא ועצירת המגפה נתונה בידי שמים.
המחלוקת העולה מהמשנה היא ביחס לעיר השכנה שהמגפה לא פגעה בה. חכמים סברו שהערים הסמוכות אינן צריכות להתריע משום שלא הוכו במגפת הדֶ בֶ ר, ואילו רבי עקיבא סבר שעליהן להתריע.
יתכן שרבי עקיבה סבר שההתרעה משמעה אזהרת העיר השכנה שתושביה לא נפגעו ועליהם להתגונן ולנקוט בצעדי מנע. יחד עם זאת, אין במשנה זו צעדים פרקטיים להתגונן בפני המגפה פרט לתפילה ולתרועה.
התפיסה שהמגפה היא עונש כתוצאה מחטא עולה מהסיפור שצוטט קודם לכן מהתלמוד הירושלמי במסכת תענית ג' ד' בו ר' חנינא אומר נוזף באנשי ציפורי שבשכונתם פגעה מגפת ה דֶ בֶ ר:
"זמרי אחד היה בדורו, ונפלו מישראל כ"ד אלף, ואנו כמה זמרי יש בדורנו, ואתם מתרעמין".
מאידך, מוצאים בבבלי סיפור ממנו ניתן ללמוד על דרכים פרקטיות כצעד מניעתי כנגד המגפות והוא, עשיית חסד כפי שהובא לעיל בממסכת תענית כ"א עב' על אותו אדם בעיר סורא שהיה עושה חסד של אמת ומשאיל כלי עבודה לקברנים כל מנת שיוכלו לחפור לקבור את מתי העיר. יוצאים מסיפור זה שתי תובנות למניעת המגפה, עשיית חסד וכן שמירה על הגיינה במרחב הציבורי על ידי פינוי גוויות המתים.
סיפור אחר המובא באותה סוגיה מספר.
"אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי, גזר תעניתא. אמרו ליה והא מרחק! אמר להו וכי מברי פסקי ליה"
והתרגום: אמרו לו לשמואל: יש דבר במחוז בית חוזאי (מחוז שהוא רחוק מאוד מבבל). גזר תענית. אמרו לו: הרי בבל רחוקה ממחוזא. אמר: אין כאן מיצר שיפסיק שיעצור את המגפה מחלה, ולכן קיים החשש שכעבור זמן מה תתפשט המגפה ותגיע גם לכאן.
מדבריו עולה שעל אף ששמואל גזר תענית בכדי לעצור את הדֶ בֶ ר, ניכר שהוא לא פוסל אפשרות עצירת המגפה על ידי מכשול והפרדה וחסימת הקשר בין הערים.
בהמשך הסוגיה מסביר התלמוד שיש צורך בהפרדה פיסית בדרכים על מנת למנוע התפשטות המגפה:
"כיון שאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה".
והתרגום: כששיירות עוברות מעיר לעיר המגפה עוברת יחד איתם מעיר לעיר.
אם נשווה את בין המגפות הדֶ בֶ ר והאסכרה ניווכח לראות שבמגפת האסכרה הדרכים למניעת התפשטותה הן מעשיות, שמירה על היגיינה וחסימת הדרכים הבין עירוניות (סגר) ואילו במגפת הדֶ בֶ ר ההתייחסות היא בהיבט התיאולוגי ז"א, קיים הקשר בין החטא והעונש מניעה או עצירת המגפה היא על ידי תרועה ותענית.
דרכי המניעה, בריאות הציבור
המלצת חז"ל כדרך מניעה וכדרך חיים ברורה: "אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים".
דרך זו תקפה גם כיום, למניעת מחלות הנגרמות מכל מני חיידקים השוכנים בלוע וגם שתיית מים מומלצת על ידי רופאים.
המלצה נוספת של חכמים היא הבידוד.
"דבר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ואומר: (ישעיהו כ"ו) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, ואומר: (דברים ל"ב) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". בבא קמא ס' ע"א
ומפרש רש"י, "חרב. חרבו של מלאך המות. אימה. אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך".
משמע, על אף החרדה ממגפת הדבר בתוך הבית, הסכנה מחוץ לבית גדולה עוד יותר משום אימת מלאך המות שחרבו שלופה בידו.
המלצה נוספת שחז"ל ממליצים לא רק במגפות אלא מחשש להדבקות המחלות בכלל ובדומה לימינו אנו היא המלצת הריחוק החברתי.
"מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. ר׳ יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה. אמר אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט), אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?" בבלי כתובות ע"ז עב'
כל החכמים שנזכרו לעיל, למעט אחד, נקטו אמצעי זהירות שונים מחשש להידבקות מחולי ראתן, כגון התרחקות מזבובים שהיו בקרבת החולה, הימנעות מישיבה באזור שנשבה בו הרוח מכיוונם של החולים, אי־כניסה לאוהל של חולה, ואפילו הימנעות מאכילת ביצים שהגיעו ממקום מגוריו של חולה ראתן. בשונה מכל החכמים האחרים שהתרחקו מהחולים, מתואר שר׳ יהושע בן לוי היה ״נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה, ומושיבן אצלו, ומובטח הוא שתגן התורה עליו ולא יוזק״ (רש״, שם).
נסביר אודות החולי. חולי ראתן הנם חולים קשים , שמחלתם מידבקת גם דרך האוויר ולא במגע בלבד. יש שמפרשים מחלה זו כמחלת מוח , אחרים כסוג של שחין , ואחרים כמחלת זיבה. בכל מקרה ועל פי כל הפרשנויות, חולים אלו נחשבו מודרים ומנודים מן הציבור, ראשית - מפאת החשש הנורא להידבק, ושנית - מתוך תפיסה שלפיה חולי זה מעיד על חטא שחטא החולה בו, ולכן מגיעים לו גם המחלה וגם הנידוי.
הסיפור ממחיש שישנם דברים שאינם משתנים. האנושות התמודדה עם מחלות זיהומיות מאז ומעולם. האמצעים היעילים ביותר למניעת העברה של תחלואה זיהומית היו ונשארו שמירת היגיינה, ריחוק חברתי ובעיקר מחולים וסגר. כמו כן היום, כמו בעבר כך בסיפור של התלמוד, לצד העמדה הדומיננטית בקרב החכמים, שצידדה בנקיטת אמצעים פיזיים מחמירים שתכליתם הימנעות מהדבקה, היה מי שבטח בכוחו של לימוד התורה כאמצעי מגן מפני תחלואה. מהמשכו של הדיון התלמודי עולה שהתנהגותו של ר' יהושע בן לוי נתפסה כחריגה, אפילו בהשוואה לר׳ חנינא בר פפא, שנתפס כגדול שבדורו.
מאה ברכות כסגולה לעצירת מגפות
"בכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותיקן להם מאה ברכות, כיון שתקנם נעצרה המגיפה". מדרש פרשת קרח פרשה יח .
"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך', אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', מכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום". בבלי מנחות מ"ג ב'.
המסורת הנתונה מאבותינו למשה בסיני היא שעלינו לברך מאה ברכות בכל יום ולמדים זאת מן התורה, ומן הנביאים ומן הכתובים.
"מן התורה מנין? דתניא במנחות פרק התכלת (מג, ב) 'רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את השם', אל תיקרי מה אלא מאה ... מן הנביאים מנין? שנאמר 'נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם ע'ל' [גימטריה מאה] (שמואל ב, כג, א) ודרשו רז"ל כשהודיעו לדוד שהיו מתים בירושלים מאה בכל יום, עמד ותיקן להם מאה ברכות. ונראין הדברים שיסדן משה רבנו ע"ה, שכחום וחזר דוד ויסדם ... מן הכתובים מנין? שנאמר: 'הנה כ'י' כ'ן' [בגימטריה מאה] יבורך גבר ירא השם' (תהלים קכח, ד). ושוב שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום כמו שמפורש בברכות" (ס, עב').
סיכום
לשיטת חז"ל, מגפות פורצות כצעד ענישה הבא עקב חטא. ולפיכך הצעד הראשון שיש לנקוט הוא החזרה בתשובה והתפילה והתחנונים לבורא עולם. בהמשך, מגדירים חז"ל מדדים להגדרת המגפה וכן צעדים פרקטיים שיש לנקוט למניעת מגפות ומשפרצה, לבלימתה ועצירתה.
ההשוואה בין המגפות כפי שמתוארות בספרות חז"ל ובפרספקטיבה על מגפת הקורונה המכה בעולם בימים אלה מעלה דמיון בלא מעט רכיבים הרלוונטיים להשוואה הם:
א. תסמיני המחלה הנגרמת מהמגפה.
ב. המדדים להכרזה על מגפה.
ג. דרכי המניעה, בריאות הציבור.
ד. בלימת המגפה ועצירתה.
תסמיני המחלה הנגרמת מהמגפה
התסמינים המתוארים בספרות חז"ל מתייחסים למגפת האסכרה בלבד, אין תיאור תסמינים המתייחסים למגפת הדבר.
תסמיני האסכרה, מצוקת נשימה ותחושת חנק המלוות בכאב ובצריבה. "אסכרא - דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא, ואיכא דאמרי: כפיטורי בפי ושט". התלמוד מדמה את תסמיני מחלת האסכרה כחבל גס התקוע בגרון כשנקב הגרון צר מלהכיל את החבל וכשמושכים את החבל להוציאו, שורט הוא את דפנות הגרון, פוצע אותן ואינו יוצא עד כדי שהאדם נחנק. הדמיון לתסמיני הקורונה רב. בשתי המחלות תחילת התסמינים בגרון, קושי רב בנשימה ותחושת חנק. תסמינים אלה דומים לתסמיני הקורונה המכה בעולם בימים אלה.
המדדים להכרזה על מגפה
בדומה לרפואה כיום, חז"ל הגדירו מדדים על מנת לקבוע האם מדובר במגפה או במחלה מקומית או ברמת הפרט ומבדילים בין מגפת הדֶ בֶ ר לבין מגפת האסכרה שהיא מסוכנת יותר.
בהתייחס למגפת הדֶבֶר המדדים הם, מספר ימי המיתות - שלושה, רציפות - זה אחר זה, ואת היחס המזערי בין המתים ובין גודל האוכלוסייה, 6% (3/500) .
בהתייחס למגפת האסכרה, המדד המחמיר הוא אחד, אם מזהים מקרה מוות אפילו יחיד הרי זו מגפה.
"ואסכרה - בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה" בבבלי תענית י"ט עב'. "אסכרה, אם מתין בה - מתריעין עליה, אם לאו - אין מתריעין עליה". תוספתא תענית ב'
דרכי המניעה, בריאות הציבור
המלצת חז"ל כדרך מניעה וכדרך חיים למניעת מחלות ברורה: "אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים".
דרך זו תקפה גם כיום, למניעת מחלות הנגרמות מכל מיני חיידקים השוכנים בלוע וגם שתיית מים מומלצת על ידי רופאים.
בלימת המגפה ועצירתה
הדרכים והשיטות לבלימה ועצירת המגפה המתוארות בספרות חז"ל דומות לדרכים הננקטות כיום. משפרצה המגפה מנחים חז"ל מס' דרכים לעצירתה.
התפילה, היגיינה ברמת הפרט ובמרחב הציבורי באופן שיש לחפור קברים רבים ובמהירות על מנת לטהר מרחב זה ממחלות, "ההוא גבר דשייל מרא וזבילא לקבורה" (אותו האיש שהשאיל כלי עבודה לקברנים על מנת שיקברו את המתים). דומה הדבר למחזות שחזינו בעולם בהתפרצות מגפת הקורונה דומים עולים בקנה אחד עם הנחיה זו. באיטליה בארה"ב (ניו יורק), ברזיל ובעוד מקומות חפרו בבהילות בתי קברות ארעיים לקבורת המתים. גם צעדי הסגר בין עירוני המוטלים כיום דומים לתפיסה שרווחה בתקופת המשנה והתלמוד, הצורך לחסום דרכים ומעברים בין עיר לעיר,לבודד אוכלוסיה ."כיון שאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה". ממש כיום בהם נחסמים דרכי המעבר בין ערים ובין ארצות, חסימה ביבשה, באויר ובים. גם סגר ברמת הפרט הוא חד מהצעדים שיש לנקוט לפי חז"ל, "דבר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ואומר: (ישעיהו כ"ו) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, ואומר: (דברים ל"ב) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". בבא קמא ס' ע"א. כן מנחים חז"ל על ריחוק חברתי, שמירת מרחק מחולה כצעד זהירות בדומה להנחיות כיום, "הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה" בבלי כתובות ע"ז עב'.
ותקפים הדברים ממש לתקופתינו, תפילה, הגיינת ברמה הציבורית וברמת הפרט, סגר בין ישובים וסגר ברמת הפרט והריחוק החברתי.
ושנשמור על הבריאות אמן ואמן.
מקורות:
הרפואה במקרא ובתלמוד / יצחק (יוליוס) פרויס ; תרגום מגרמנית - אורי וירצבורגר/ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשע"ג 2012.
מאמרים, תפלות וסגלות לכל צרה ועצירת מגפות/ הלפרין יואל בן יצחק
המגפה בתורה/יצחק לובינשטיין/קרית ספר/תש"פ 2020.
פרוייקט השו"ת המקוון | מערך הספריות והמידע | אוניברסיטת בר-אילן
bottom of page