כישוף, קסם, אחיזת עיניים ומאגיה בתלמוד
הקדמה
המקרא מניח שהכישוף וההיבטים המאגיים הנגזרים מהעיסוק בכישוף עובדים. וכך מתייחס הנקרא למאגיה ולכישוף:
"מכשפה לא תחייה" (שמות כב' יז')
א. "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם, אני ה' אלקיכם". (ויקרא יט לא)
ב. "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל". (במדבר כג כג)
ג. "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה' כל
עושה אלה, ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך". (דברים יח י)
ד. "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלקיהם". (הושע ד יב)
מנגד, מוצאים במקרא עיסוק במאגיה. למשל, בעלת האוב בעין-דור, ששאול הולך אליה להעלות את רוחו של שמואל: שאול ננזף על המעשה הזה, אבל נראה מהמקרא שפרקטיקה זו עובדת. על כך אין ספק. כך גם סיפורו של משה ואהרן עם חרטומי מצרים. החרטומים זורקים את המטות והמטות הופכים לתנינים. אין שום הכחשה שמה שהם עושים באמת עובד.
ואותו דבר גם כשחז"ל פוסקים: "אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרי אלא... ובעלי כשפים ויודעים בע' לשון... (סנהדרין יז א)", היה ברור להם שפרקטיקה זו עובדת.
יוצא, שהמאגיה והעיסוק בכישוף לא נדחקו לשולי החברה אלא שעיסוק זה חדר לזרם המרכזי של היהדות הרבנית-הלכתית אולם מצאה היא נתיבות הלכתיות להסתדר עם האיסורים שהתורה מצוה על העיסוק בכישוף ובמאגיה. למשל, חז"ל מתירים לעסוק ב"דרכי האמורי" ופרקטיקה מאגית, לצרכי רפואה. וכך כותב יובל הררי בספרו "הכישוף היהודי הקדום":
"הכישוף היהודי הקדום, היינו זה הנפרס מתקופת בית שני ועד שלהי העת העתיקה וראשית התקופה המוסלמית. העיסוק הזה נחלק לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה היא החומרים המאגיים עצמם: קמעות, מרשמים וספרות הדרכה מאגית. מעט מממצאים אלה נמצאו בחפירות שונות ורובם בגניזה הקהירית, שם נשתמרו קטעים רבים בעלי אופי מאגי, שרק חלקם הקטן פורסם עד כה. מעבר לחומרים אלה, שרובם ממקור ארץ ישראלי, נמצא גם עושר גדול של חומרים בבבל של שלהי העת העתיקה: למעלה מאלפיים קערות השבעה בארמית יהודית (שאחת מהן צוטטה לעיל) הפזורות במוזיאונים שונים או בידי אספנים פרטיים ושרק מיעוטן פורסם עד היום. חשיבותן הגדולה של הקערות נובעת לא רק מגודלו של הקורפוס (שאינו נופל בהרבה בכמותו מן התלמוד הבבלי!) ומן העושר התמטי שלו, אלא גם מכך שחוץ מן התלמוד הבבלי "הוא היחיד ששרד בידינו מיהדות בבל מן העת שטרם הכיבוש המוסלמי" (עמ' 182).
נביא כאן, אגדות תלמודיות על עיסוקם של חז"ל בפרקטיקה מאגית וכישוף, הסרת קללות וכיו"ב כשיש להבין כאמור שאגדות אלה הן מתקופה קדומה, תקופת המשנה והתלמוד בבבל ובא"י ושעיסוק זה היה עיסוק לגיטימי ונפוץ.
אזהרה "מקפיאת דם" על איסור שתיית מים בלילה מחשש לשד "שברירי"
בפסחים קיב ע"א הובאו שתי ברייתות, אחת מהן מובאת כדלהלן:
"תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה. ואם שתה - דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי".
ובברייתא נוספת במסכת עבודה זרה (דף יב, ב) מורה התלמוד למי שצמא ונאלץ לשתות בלילה ממקור מים כלשהו לומר: “פלניא, אמרה לי אמי, איזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי, צחינא מיא בכסי חיוורֵי”.
בתרגום לעברית: “פלוני, אמרה לי אמי, היזהר משברירי, ברירי, רירי, ירי, רי, צמא אני למים בכוסות לבנות”. כלומר, יש לפנות אל השד ולומר לו חבוב, אמא שלי הזהירה אותי משכמותך. כמו כן, יש לומר מחרוזת קסם לגירוש השד המורכבת משמו, ויש לסיים באמירה מוחצת: מים אני רוצה לשתות מכוסות לבנות, ולא ממי המעיין הליליים והממיתים שאתה שוכן בהם.
מחרוזת הקסם “שברירי ברירי רירי ירי רי” נרשמת לעתים על קמעות, להגנה מצרה. רש”י מסביר את ההגיון העומד מאחוריה: “השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי וכן הוא הלחש להבריחו משם”.
הברייתות העוסקות בשברירי הן פרקטיות מאוד. ישנן הוראות להימנעות מרעתו של השד, והוראות להתמודדות איתו במידה ובכל זאת פגע בדרכנו. הברייתות לא עוסקות באמיתות העמוקות יותר: מיהו שברירי, מדוע הוא שוכן באגמים, איך הוא מעוור בני-אדם, ולמה לו לעשות את זה. בעת העתיקה הם שימשו סוג של מראה לראיית נסתרות. מרומא העתיקה הגיעה לארץ ישראל חוכמת הניחוש בהשתקפויות מים כהים: אגמים, בארות ועיינות. ברומא קראו להם ספקולרי (specularii), ולמראות המים שניחשו בהן קראו אספקלריות.
מיהו השד שברירי?
שברירֵי (סנוורים, בארמית) הוא שד המכה בסנוורים. הוא מגיח ופועל בלילה מתוך מים שחורים וגורם לעיוורן למי ששותה אותם. הוא יצור אפל ומרושע, הנוטל לא רק את מאור העיניים, אלא גם את אור החיים ואת הניצוץ בנשמה. שברירי הוא שד של חושך ומרה שחורה, של אובדן עצום וריק. בעת העתיקה הוא היה מצוי באגמים ובנהרות וכיום הרי שהיום אפשר למצוא אותו בכל משטח מבריק: כוס מים, מראה, צג דיגיטלי.
אגדה על עימות בין מכשף לבין שלושה מחכמי יבנה בבית מרחץ בטבריה
באגדה הבאה המופיעה בתלמוד הירושלמי סנהדרין ז' יא', מתואר עימות בין שלושה מחכמי יבנה שבאו לרחוץ בחמי טבריה לבין מכשף שניסה לפגוע בהם. מהאגדה עולה מציאות של מתיחות והתנגשות בין יהדות ובין מינות, ומצד שני הכרה של כל צד ביכולתו של השני, חכמים ביכולת הכישוף של המין ושל המין ביכולת מאגית של חכמים.להלן האגדה ותרגומה ובהמשך דברי הסבר.
תרגום
מעשה.
רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה עלו לרחוץ באלה מרחצאות שבטבריה.
ראה אותם מין אחד (גוי, יהודי שעבר לדת החדשה באותה העת, הנצרות).
אמר מה שאמר ותפסה אותם הכיפה. (של בית המרחץ)
אמר רבי אליעזר לרבי יהושע.
מה, יהושע בן חנניה.
ראה מה שאתה עושה
כאשר יצא אותו המין אמר רבי יהושע מה שאמר ותפס אותו השער.(של בית המרחץ)
והיה כול מי שנכנס היה נותן לו אגרוף[
והיה כול מי שיוצא נותן לו דחיפה.
אמר להם התירו מה שעשיתם.
אמרו לו, התר ואנחנו נתיר.
התירו אלה לאלה.
כאשר יצאו אמר רבי יהושע לאותו המין.
זה מה שאתה חכם.
אמר נרד לים.
כאשר ירדו לים אמר אותו המין מה שאמר ונקרע הים.
אמר להם ולא כך עשה משה רבכם בים.
אמרו לו.
אין אתה מודה שהלך משה רבינו בתוכו.
אמר להם, כן.
אמרו לו. ותלך בתוכו.
הלך בתוכו.
גזר רבי יהושע על שרו של הים ובלע אותו.
האגדה
1 דלמא.
2 ר' ליעזר ור' יהושע ור' עקיבה עלון למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא.
3 חמתון חד מיניי.
4 אמר מה דמר ותפשיתון כיפה.
5 אמ' ר' ליעזר לר' יהושע.
6 מה יהושע בן חנניה.
7 חמי מה דאת עבד.
8 מי נפיק אהן מינייא אמ' ר' יהושע מה דמר
ותפש יתיה תרעא.
9 והוה כל מאן דעליל הוה יהיב ליה חד מרתוקה
10 וכל מאן דנפיק הוה יהיב ליה בנתיקה.
11 אמ' לון. שרון מה דעבדתון.
12 אמרין ליה. שרי ואנן שריי.
13 שרון אילין ואילין.
14 מן דנפקון אמ' ר' יהושע לההוא מינייה.
15 הא מה דאת חכם.
16 אמ'. ניחות לימא.
17 מן דנחתין לימא אמר ההוא מינייא מה דאמר ואיתבזע ימא.
18 אמ' לון. ולא כן עבד משה רבכון בימא.
19 אמרין ליה.
20 לית את מודה לן דהליך מש(?ך?)[ה] רבן בגויה.
21 אמ' לון. אין.
22 אמרון ליה. והליך בגויה.
23 הלך בגויה.
24 גזר ר' יהושע על שרה דימא ובלעיה.
הסבר על העימות בבית המרחץ
בבית המרחץ רוחצים רבי אליעזר ורבי יהושע הוותיקים תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא ופוגשים מים היוזם עימות מאגי.
המין לוחש דבר כישוף והלחש מדביק את רבי אליעזר ורבי עקיבא לכיפת בית המרחץ. רבי אליעזר פונה לרבי יהושע שהוא בעל יכולות בתחום זה על מנת שיסייע. ר' יהושע אמר מה שאמר והפעיל כוח מאגי אשר הדביק את המין לשער בית המרחץ, דבר הורם למין שספג חבטות מהשער הנפתח והנסגר על ידי הנכנסים לבית המרחץ ועל ידי היוצאים ממנו. רבי יהושע לא ביטל את הכישוף של המין אלא הפעיל כישוף אחר חזק בעוצמתו. אז פונה המין לחכמים ומבקש מהם שישחררוהו. הם מנהלים מו"מ ומכתיבים את התנאים. המין ישוחרר אך ורק לאחר שישחרר אותם. כל צד מילא את חלקו בהסכם וכולם שוחררו.
לאחר מכן, יוזם רבי יהושע עימות נוסף ולועג למין והתגרה בו. למרות הפסד בסיבוב הקודם, נענה המין לאתגר ומציע לרדת לים הגליל (הכינרת) ושם יוכיח הוא את כוחו. באגם, לוחש המין לחש מאגי הקורע את הים לשניים. ומוסיף בלגלוג שעשה הוא מעשה כמשה רבינו, משמע שמשווה הוא את כוחו לכוחו של משה. ר' יהושע טומן פח למין ומציע שיוכיח את כוחותיו בדיוק כפי שהוכיח משה בכך שייכנס לים ויחצה אותו. המין נענה הפעם לאתגר ומתחיל לחצות את הים. ואז גוזר רבי יהושע על שר הים לבולעו, כלומר להחזיר את המים למקומם ולגרום לטביעתו. האגדה מדגישה שלא היה כאן הפעלה של כח מאגי אלא שר' יהושע גוזר ופוקד על שר הים.
