לפני כחודשיים פנה אלינו חברינו וידידנו שבתאי דסגס הי"ו בבקשה לערוך את הבר מצוה של נכדו נתן הי"ו בבית הכנסת. היה זה בתקופה בה נמנו אלפי מאומתי קורונה מדי יום וחוסר הודאות היה רב. "נשמח מאוד לערוך שמחה זו אצלינו" הייתה התשובה, "לכבוד הוא לנו". אלא שברקע תשובה זו היו שני זכרונות. מחד, זיכרון אחד מחגיגת העליה לתורה של אחיו, בן הי"ו ומאידך מחגיגת הבר מצוה של בן דודו של נתן, אלי דסגס הי"ו שלא נערכה עקב האיסור המוחלט על התכנסויות ומגבלות שהוטלו בשעתו על הציבור וכחלופה צנועה מאוד הניח אלי תפילין ביום רביעי בבוקר דווקא ומבלי שבני משפחתו השתתפו ובאירוע זה.

תשובתינו לשבתאי הייתה אם כן, נחכה ונראה לקראת שבת העליה לתורה כשסימן השאלה הגדול עומד ומרחף מעל ראשנו עם תקוה גדולה לשינוי בהנחיות באופן שיתאפשר לנו לשמוח ולשמח נתן, חתן הבר-מצוה.