זיכרון עולם
אשר ורבקה חזן ע"ה
.את חיים חזן פגשתי בבית הלוחם בתל-אביב, שם אני מתאמן וחיים נמנה על הנהלת המוסד. חיים לא זיהה אותי על אף שגדלנו באותה שכונה, רחוב הושע פינת רחוב שער ציון. כאשר הזדהיתי, קרא ... תיתי.... עכשיו אני זוכר. כשסיפרתי על עצמי, מי אני ובמה אני עוסק, הדבר הראשון שחיים ביקש, הוא הזכיר לי את אבן המייסדים שאביו אשר חזן מופיע בה. בו במקום שלפתי את הנייד שלי והראתי לו את צילום האבן. חיים ממש התרגש ועיניו דמעו והוא ממש נחנק מרוב התרגשות.
ואז, תוך כדי שיחה עלה הרעיון להעמדת מצלמת וידיאו ושחיים יספר את סיפור הוריו וסיפור ילדותו בשכונה הסמוכה לנמל תל-אביב. וכך היה. מוצג סרטון הראיון ותמלולו.
חיים חזן מספר את סיפורו של אביו, אשר חזן ע"ה אחד מעשרת מייסדי בית הכנסת ואת סיפור השכונה ברחוב הושע של שנות השישים ואת סיפורם של ילדי הרחוב ומעלליהם בנמל תל אביב של אותם ימים.
נולדתי ברחוב שער ציון פינת הושע, בית פינתי עם מרפסות עגולות, כביכול אנחנו שלטנו על השכונה היינו בפתח השכונה, היינו המון המון ילדים בשכונה שרוב הילדים היו בני עובדי הנמל הסלוניקאים. אבא שלי לא היה עובד נמל הוא היה מנקר, מנקר זה אחד שמכשיר את הבשר. הייתי ילד שובב מאוד, כל הרחוב הכיר אותי.
מראיין: גם אני.... צחוק
הכירו אותי בתור ילד שובב. אבא שלי ז"ל רתם את עצמו לבית הכנסת שנקרא רבי מאיר בעל הנס.אבא שלי נדר נדר, הוא ביקש מאלוהים ונדר נדר לפני שאנחנו הילדים נולדנו, שאם אלוהים יתן לו ילדים הוא יהיה עבד נרצע לבית הכנסת וכך היה. אבא שלי היה למעשה גבאי של בית הכנסת, אחד מהמארגנים את כל מה שקורה בבית הכנסת, ובתפילות של הימים הנוראים הוא היה הפייטן, ימלוך ה' לעולם.... אני שר את זה ואני דומע, אני נחנק.כי אני יודע כמה הוא היה גאה לשיר את זה וכל הקהל היה עונה אחריו.... אבא היה נהנה לשיר את זה. בימים נוראים, ראש שנה, כיפור וכו', היו מביאים פייטן מהחוץ, שהיה לו שם של פייטן ... ואבא היה מלין אותו אצלנו בבית כי זה חג, שבת והוא לא יכול לנסוע, אז אבא היה מלין אותו אצלנו. כך שאני גדלתי באווירה של בית הכנסת.
מראיין: אתה מדבר על שנות השישים....
כן, שנות השישים. אני הייתי בן 9 או 10 ושיחקנו כל הילדים של המתפללים בחוץ והיה משחק של שוטרים וגנבים. אני הייתי הגנב. הילדים תפסו אותי והחליטו שאני צריך לקבל עונש מוות בתליה....
מראיין: צחוק...
מתחת לעזרת הנשים היה מחסן שם אחסנו ספסלים וכו' .. לקחו חוט של טלפון, קשרו את החוט לקרש למעלה ולצוואר שלי ותלו אותי. ואני תלוי. היה בחור שהוא לא ....יהודה גגון.
מראיין: בטח, מכיר מכיר.... כחול ים המים...(כך היו שרים לו על מנת להקניטו)
בקיצור הוא ראה שאני תלוי הוא התפרץ לבית הכנסת ..."אדון אשר אדון אשר הבן שלך תלוי.." הוא הזעיק את אבא שלי שאני תלוי. אבא שלי נכנס מיד למחסן, הרים אותי, הייתי כבר כחול, שחררו אותי הכל בסדר. אני יודע גם מי תלה אותי (מחייך). היו שני אחים, משה וסעדיה. בנים של מישהו שהיה מתפלל בבית הכנסת. הם תלו אותי. הכל בסדר הכל נגמר אני חי הכל טוב.
עוברים הימים, חגים הכל בסדר, היינו מתלבשים על המשאיות של הנמל. משאיות שהיו פורקות סחורה מהנמל החוצה. היינו יושבים בתא הנהג ולוחצים על הסטארטר.. האוטו היה קופץ קופץ ונכנס באוטו שלפניו ואחרי זה רוורס. היינו הורסים את המכוניות האלה...(מחייך).
עברו השנים ופרצה מלחמת השחרור. כפי הנראה ניסו להפגיז את נמל תל-אביב ובין היתר פגעו בבית הכנסת. הבית הכנסת קרס. אבא שלי חצי בוכה.. הוא לקח אותי ילד בן 4 לאסוף את הספרים.. המון ספרים לקחנו ואיפה שמים אותם? בבית שלנו בקומה ראשונה היו שישה או שבעה חדרים, אז אבא חילק את החדרים, חדר ציפורים, חזר זה.. כל מני חדרים, חילק אותם לכל מני דברים. הוא החליט את חדר הציפורים להפוך לבית הכנסת ואז את כל הספרים הבאנו לשם, לא יודע מה הוא עשה עם הציפורים, מכר או לא יודע מה והחדר הזה הפך לבית הכנסת. כל שישי ושבת בית הכנסת היה בבית עד ששיפצו את בית הכנסת. אני זוכר את אבא שלי עם בנאים וחומרים היה עסוק מעל הראש ותודה לאל בית הכנסת קם לתחיה ואז כמובן הכל עבר בחזרה.
אחי הגיע לגיל שלוש עשרה, בר מצוה בבית הכנסת, אבא שלי זכרונו לברכה הסתובב שם בין הקהל כמו תרנגול. היה מבסוט, הבן שלו בר מצוה קורא בתורה. משהו. אחריו, הגעתי אני. אני מסתכל על אבא שלי .. והייתי אומר, כמה שהוא אדם מאושר, כמה הוא שמח, הולך ומשוויץ .. זה נורא נורא חיבר אותי אליו...
עברו השנים, גדלנו... התחתנתי באותו הבית בו נולדתי, רחוב שער ציון פינת רחוב הושע, הבית קיים עד היום. נוצר מצב כזה שהתחתנתי בבית הזה והתגרשתי בבית הזה, הבאתי ילדים בבית הזה, הילדים שלי למדו בבית הספר דוגמא על שם הנרייטה סולד
היה לנו אחד השכנים, שאול דיין, והבן שלו דר' יוסי דיין גר עד היום ברחוב הושע, הוא (שאול דיין) היה לוקח אותנו עם התלת אופן לבית הספר, ובצהרים הוא מחזיר אותנו... טררר טרררר, בקיצור היה ממש נחמד , השכונה הזאת הייתה משהו... לא רואים שכונות כאלה.. היינו כל כך הרבה ילדים, ההורים לא ידעו איפה אנחנו.. לא ידעו. פתאום נופלים בבית של אלעזר צרפתי, האמא מכינה לאכול וכל הילדים אוכלים שם ו..אמא שלי עם כל הילדים אצלנו , זה היה משהו, כמו קיבוץ. ההורים לא ידעו איפה אנחנו. בימי שבת, כל השכונה, הבוגרים עם ההורים, הצעירים יותר היינו שוחים לאניות.
מראיין: רק תסביר איך זה עבד בנמל.
האניות עגנו מחוץ לנמל שלושה ארבעה קילומטר מחוץ לנמל, והלנצ'ים (ספינות הגרר. מ.א) היו מביאים את הסחורה לנמל ומהנמל עם משאיות... אנחנו היינו עולים על האניות והמלחים היו נהנים מחברה צעירים, היו מכינים לנו משהו לאכול, ואנחנו מהאוניה, מהסיפון קופצים למים וזה גובה של שלוש ארבע קומות. אני הייתי ילד נורא נורא קטן, היינו שלושה ילדים קטנים, ... אליעזר ואני, אליעזר (צרפתי) היה עושה עם הידיים ככה (תנועות של שחיית כלב) , אליעזר הבן של מואיז וסטרייה ממשפחת ארינוס.
מראיין: אותו דבר מה שסיפרת לי, סיפר לי גם עזרא יחזקאל ע"ה שסיפר לי את אותם סיפורים..
היה לנו שכן, לייבלה קראו לו, היא היה נהג לנצ', והוא מהשכונה, הוא אמר לנו, בשביל מה אתם שוחים מהאניה חזרה, בואו איתי, עלינו ללנצ' וחזרנו איתו ישר לנמל. אבא של אחד הילדים אהרון יחזקאל, היה שוטר מכס, איך שהגענו לנמל, שוטרי מכס תפסו אותנו, את כל הילדים והכניסו אותנו לתא מעצר. קראו להורים.. אני זוכר, אבא הציץ ככה ראה את אחי ואותי... אה הם פה, שיישארו... זה בשביל להפחיד אותנו שלא נעשה את זה עוד פעם. שבת הבאה, עוד פעם לאניות, לייבלה מציע לנו טרמפ, בסדר תודה רבה, לפני הכניסה לנמל כולנו קפצנו (למים) ו.... הסיפורים מה שהיה בשכונה ...
מראיין: והבית הכנסת פעל מדי יום ביומו...
מדי יום ביומו, היה גבאי הראשון יצחק אטס מהמייסדים גם, אחרי זה אבא החליף אותו... איך היו מעלים לתורה, איך היו תורמים כסף? הרי אסור לכתוב בשבת, היה את הפתקאות האלה, ומצרפים את האותיות (מדגים עם הידיים) ..
מי שהיה עושה את זה היה שש האח של עזרא יחזקאל הבן של אהרון יחזקאל .. (צוחק)
זה היה כיף זה היה פשוט...פשוט פשוט פשוט. אנשים פשוטים, מאוד ישרים, מאוד הגונים, מאוד אחד בשביל השני, איזה אוסף של אנשים זה היה, היום אתה לא מוצא אנשים כאלה,
מראיין: וזה אחד הסיבות שאנחנו עושים מה שעושים בשביל להנציח אותם
הם היו חבורה של אנשים (פורס ידיים) עובדי כפיים, הדוד של אבא שלי, אליהו ישראלי רצה להחליף את אבא שלי וכל הקהל, לא נתנו לו. אמרו, אשר זה אשר אין דבר כזה, אף אחד לא יחליף אותו. היו זמנים שאני נזכר באבא שלי, שהוא היה מזמין מישהו לעלות לתורה, עם הטלית היה מזמין אותו (חיים מדגים) .. יעלה בכבוד.. אני נזכר בדברים האלה, אני נחנק, אני נחנק. אבא שלי היה אדם נורא פשוט, הוא נפטר ב 1960, תש"ך ,
בתשובה לשאלה - אבא שלי נולד בירושלים ועבר מירושלים לנוה צדק שם היה להם בית של המשפחה. באותו הרחוב גרה אמא שלי, יתומה, בזמן האבעבועות השחורות ההורים שלה נפטרו, נשארו ארבע בנות ובן. אמא שלי היתה בת ארבע, חמש ואחיה לקח אותה תחת חסותו, הם גרו ברחוב נווה שאנן. אבא שלי גר שמה ברחוב הזה והוא הכיר את אמא שלי, הוא יתום היא יתומה ו.. התחברו, בלי שידוך, והתחתנו. .אבא שלי קנה את האדמה בצפון תל אביב מאדם מבוגר ערבי..
מראיין: אז האדמה הזו נקראה שייך אבו עג'לה, זה היה כרם, ולימים נקרא רחוב יורדי הסירה, רחוב חבר העמים
בקיצור הערבי הזקן הזה מוכר לאבא שלי את המגרש אבל לא היה רולר, לא היה מטר, אז היו לוקחים אבן, מסמנים פה וזורקים את האבן, איפה שהיא נפלה שם זה הנקודה הזו, משם זורקים פה, יצא מגרש פחות או יותר מרובע.. בגלל זה הבית שלנו היה קצת עקום...(צוחק) שריצפנו היה תמיד משהו לא מסתדר.
היו לנו שכנים בדמי מפתח, היו להם שני ילדים, מרגלית ושמואל והם היו מעצבנים את האמא משהו, ונהגו לקחת את הספטו ולהרביץ עם הספטו. אבא שלי ראה את זה ואמר אוי ואבוי, שאמא שלי לא תלמד ותכה אותנו ובמיוחד אותי עם הספטו והחליט לבנות קומה שניה.
אבא שלי היה עובד אני זוכר, הוא היה בא הביתה ביום שישי , זה היה היום הוא היה יושב להתגלח, מוציא את הארנק, שם את הארנק על השולחן, אמא שלי זיכרונה לברכה, היה ידוע, היא פותחת את הארנק, מוציאה את הכספים, היא הייתה מוציאה את כל מה שהיא היה עובד כל השבוע ולוקחת את זה, היתה משאירה לו דמי כיס לסיגריות. הכל בסדר הכל מתנהל כמו שצריך.. אמא.. היא היתה הבית.
בונים קומה שניה, מאיפה כסף, מהג'ארה או מאיפה שהיא היתה מחביאה את זה. אבא לא דיבר מילה, הוא האמין בה בכל מאת האחוזים והרמנו קומה שניה וזה מהפחד שאמא שלי תלמד ממנה להכות אותנו. זה יאמר לזכותו .
תראה, בגיל שלוש עשרה הוא נעל נעלים חדשות, לא היה להם כסף, הוא היה תומך באמא שלו עם הילדים שלה, האחים שלו. הם היו חמישה אחים. הוא עבד ותמך בהם. עד שהוא התחתן. אדם ללא השכלה, אבל ישר, אבל חשבון הוא ידע, הוא היה מאוד מאוד ישר, מאוד מאוד ישר. זה היה אצלו חוק. כנות ויושר מבוא לשלווה ואושר.
אני לא גדלתי כל כך לפי זה, הייתי שובב גדול. אבל, התבגרתי ואימצתי את הדרך שלו.
מה עוד אתה יכול לספר על בית הכנסת?
זו הייתה תקופה שאני לא אשכח אותה בחיים. תקופת הילדות, בבית הכנסת דיברו לאדינו ואני מבין את כל מה שמדברים כי אני בפנים.שמעת את הקללות, שמעת את הברכות, הכל שמעת והבנת... משפחה אחת...
מראיין: חיים, המצב נכון להיום בבית הכנסת. תבעו אותנו בבית משפט ב2015, רצו לקחת את הקרקע, הלכנו לבית משפט והפסיקה בבית משפט היתה בשתי מילים, פינוי-בינוי. אנחנו מפנים הוא בונה את הבניין שנמצא מול הבית של ההורים שלך שם בונים את בית הכנסת שלא מחליף את השם, מתעד כל מה שאפשר ולכן אנחנו נמצאים היכן שנמצאים, מתעדים את ההיסטוריה, את האנשים, ואת האבן ההיסטורית של עשרת המייסדים (חיים מחייך בהתרגשות ומסמן בידו ריבוע) היא קיימת היום, היא שמורה, אבן נוספת המכריזה שבית הכנסת נוסד בשנת תרצ"ו , כרגע בית הכנסת החדש הוא בבניה, המלחמה שיבשה את הכל ולכן אנחנו מתעכבים, אנחנו מתכוונים לתלות את האבן ההיסטורית ועוד כל מיני אלמנטים ישנים של פעם, אנחנו נעשה את זה ברוב עם הדרת מלך בתהלוכה יפה ותפילה חגיגית, וכמובן את מוזמן
– בשמחה-
ואפילו נקדיש לך כמה דקות לנאום, אתה תהיה בין הנואמים, מהדור השני יש את מיקו בנו של אהרון יחזקאל, ניסים,
– הצעיר ביותר – והיה לו עוד אח אחד בגילי –
אברהם, אני משתדל להיות בקשר עם בני המשפחות, עם הדור השני וגם עם הדור השלישי, הם עושים אצלינו אזכרות, בר מצוות הנחות תפילין למשל.. יום אחד מגיע אדםף מציץ מהלון ואומר לי שסבא שלו היה ממקימי בית הכנסת. מי זה?
ליאון גביוס שהוא מופיע באבן ומופיע בסרט עמוד האש, הוא עשה את הנחת התפילין של הבן שלו אצלנו. יום אחד גברת אחת מציצה מהחלון ואומרת לי שאבא שלה היה חזן פה. מי זו? הבת של רחמים מזרחי ...
מראיין: אני מכיר את כולם בפנים (בהתלהבות)
אתה יודע, היתה תקופה שאמא הייתה מחכה במרפסת לראות את כל המתפללים... איפה בעלה, אחרי שהוא נפטר. תפסנו אותה ושאלנו, אמא למה? איפה אבא איפה אבא, הוא נפטר ב 1960 תש"ך ואמא לפני 12-14 שנה, בת 97 היא נפטרה, בשיבה טובה.
מראיין: חיים, תודה רבה על השיחה
תודה לך שאתה עושה מה שאתה עושה .
חיים חזן, חבר הנהלת בית הלוחם בתל אביב, מספר את סיפורו, את סיפור פציעתו במלחמת יום הכיפורים, על הכרת משרד הביטחון כנכה צה"ל ועל מאבקו ופעילותו למען הלומי הקרב ושינוי ההגדרה של נפגעי המלחמות
ל Post-traumatic stress disorder – PTSD.
יום הכיפורים 1973, הטלפון בבית מצלצל, הטלפון היה בצד של אשתי, היא תפסה את הטלפון והיד החלה לרעוד. הבנתי שמשהו לא בסדר, אמא שלה או אבא שלה... מה קרה? צבאות ערב עולים עלינו. והיא עם שני ילדים קטנים בבית היא צריכה לרוץ ואני צריך להתגייס, מה עושים? קראתי לאמא שלי שהיא גרה למעלה, מצב מלחמה בואי תהיי עם הילדים, אני וציפי חייבים לברוח. אמא שלי נשארה עם הילדים.
אני יוצא למלחמה, הגעתי לשדה התעופה בפאיד כנהג משאית תחמושת. באחד ההפגזות ברחנו מהכל .. עזבתי הכל ורצתי ברגל כי פחדתי. ראיתי שני מטוסים שירדו עלינו ופיספסו אותי, ועים משאית תחמושת, זה לא פשוט. רצתי ברגל וראיתי בצד D9 ואמרתי, זה המגן שלי. רצתי ונשכבתי מתחתיו. ואז אני ראה שהוא על צמיגים, לא זחל, צמיגים. אמרתי, אם הוא חוטף רסיס, זה פנצ'ר ואז הוא נוחת עלי. ואז אני מסתכל ורואה בור במרחק 15,20 מטר ממני. רצתי ישר לתוך הבור. בדרך, נופל לי העוזי, לרוץ לקחת או לרוץ לבור.. רצתי לבור. הבור, לא היה חולי, הוא היה גושים גושים כאלה, ואז הגיע עוד חייל צעיר, ילד. שנינו שוכבים בבור .. פתאום הפוגה, שקט. אני מרים את הראש לראות מה קורה או מה לא קורה ... קוראים לנו במגפון – אתם השניים אל תזוזו אתם בתוך שגה מוקשים. אני קופא על המקום ואני יודע מה זה שדה מוקשים , הלו. הילד הזה (נחנק מעט...) בן תשע עשרה .. אני לא רוצה למות. תפסתי אותו בשרוול שלא יזוז, אנחנו בתוך הבור הכל בסדר. תרוץ תפעיל משהו, שרשרת...אני לא יודע מה. עשה לי ככה וברח. בופ. מול העיניים. ידיים, רגליים הראש וואי וואיי , אני תקוע, אני לא מצליח להבין אם אני חי או מת, הדם שלו עלי, כולי מלא דם ואני תקוע, לא מבין מה קורה, לא מבין. השתחררו הסוגרים, מכנסיים .. אני לא יודע, כולם מכירים אותי, חזן וסיגריה זה אחד. חזן ךא מדליק סיגריה הוא מת, הוא נהרג. אבל למה הוא עומד.... הלם. מי הוציא אותי משם... לא יודע. משם לבית חולים שדה. בבית חולים שדה אני רואה שורה של מיטות ופצועים עד האופק, שתי שורות... לא מבין מה. השכיבו אותי באיזה מיטה וזריקה פה כדור שם כל מני כאלה. האוהל הזה היה אוהל הודי, שש מיטות, שש מיטות.....
ואז לא הבינו מה זה הלם קרב ,
אני משתחרר למחלק הפסיכיאטרית בתל השומר ואני לא מבין מה קורה סביבי ... אני זוכר מספר האוהל, 17. והשמש היתה מאחורי האוהל וכשבאתי השמש היתה עלי. הפיצוץ של המוקד היה בשמש, אותו דבר ואני ראיתי את הכל בעיניים שלי.. זה גילגל לי את הראש והחזיר אותי לשם.. צרחות של חיילים, בל יתואר. ואני אומר לאשתי, אני לא חוזר לפה. אשתי וקצינת חן ראשית שוש שנהרגה בתאונת דרכים שיחררו אותי משם ובטיחות לפסיכיאטרים שהן יטפלו בי בבית. חזרתי הביתה... מוסך עלי. היה לי מוסך. הכל התפרק. החלטתי לברוח, מכרתי את כל מה שהיה לי , מוסך, חלקים הכל.
בבוגרשוב בן יהודה היה משרד נסיעות בשם אברהמוב: שלום, אני רוצה כרטיס טיסה לאירופה. למתי? למחר בבוקר. תביאי לי. שלושה חודשים אני בחו"ל מסתוסס באירופה כמו משוגע, מלא כסף
קניתי אוטו, קניתי זה.... הוצאתי כספים, חו"ח לא על ... פה לבלות שם לבלות, פה לקנות בגדים לילדים ... חזרתי בלי אגורה. אשתי היתה מגיעה הביתה, והמדים שלה היו מחזירים אותי לשדה הקרב, היא היתה בקבע. וזה נובע מהמראות.. פלש בק. אז קראו לזה "shock reaction" וגם קראו לזה הלם קרב...
... תשע עשרה שנה אני יושב בשקט, לא מגיש תביעה .. כלום. אז קראו לזה חולי נפש. אני לא חולה נפש.
תשעה עשרה שנה עברו, אחרי תשעה עשרה שנה האישה הנוכחית שלי היום, אשתי היא אחות במקצועה, בוקר אחד היא שואלת אותי, חיים, מה קורה לך בלילה, למה אתה לא שקט?..ווואוו... הסוד שלי יתגלה...הסטיגמה של חולה נפש, בלתי צפוי, מי יודע איך הוא יגיב בעוד רגע. פחדתי פחד מוות שהיא תעזוב אותי. שתקתי, לא דיברתי. עוד בוקר ועוד בוקר, חיים מה קורה לך בלילה? למה אתה צועק, עצור. את מי אתה רוצה לעצור? וכשהבחור ברח מהבור צעקתי לו, (חיים מרים את הקול) עצור, עצור. העצור הזה נשאר לי, והשרוול שלו באצבעות שלי. כך וכך קרה לי במלחמת יום הכיפורים, סיפרתי לה את הסיפור. ואז היא אומרת לי, הגשת תביעה?.. את אחות, לא היית בצבא בכלל, מה את יודעת מה זה משרד הביטחון? ביררתי עם עורכי דין מען מי לא, כולם אמרו לי זה מלחמה בתחנות רוח.. וחוק התיישנות. היה לי דו"ח פציעה בכיס, כשפינו אותי, אחד החובשים שם לי נייר פה (בכיס החולצה), לא הבנתי מה הוא נוגע לי פה. הוא סגר לי את הכפתור ואמר לי, אתה תצטרך את זה באחד הימים. זה היה דו"ח פציעה בשדה הקרב.לא ידעתי בכלל. בקיצור, תגיש תביעה, תגיש תביעה, אמרתי בסדר, אגיש תביעה. מילאתי טפסים, צירפתי את נדו"ח פציעה. יומיים, יומיים אחרי קיבלתי מכתב, הנך מוכר כנכה צה"ל, תזומן הועדה הרפואית הבאה בכדי לקבוע את אחוזי הנכות. בקיצור, הוכרתי.
התחילה מלחמה בועדות הרפואיות. האישה הכוכבית שלי שאני כבר 45 שנה איתה, כל הזמן בגב שלי. דוחפת, מלטפת, מחבקת ומנשקת. כפי הנראה היא הרגישה שהבסיס שלי הוא חיובי. אבל ההפרעה של ההלם קרב מפריעה לי.... עד שהוכרתי והתחלתי לטפל בבחורים שהיו במצב שלי. אני יודע בדיוק מה עובר להם בראש. בארגון נכי צה"ל שמו לב לפעילות שלי, קראו לי לשיחה והגדירו לי תפקיד – יו"ר פורום הלומי קרב בארגון נכי צה"ל. היום אני מתעסק בבית הלוחם בנכים וגם עכשיו בחרבות ברזל, קיבלתי כמה וכמה תפקידים. כהלום קרב שהוא לא כל כך עקבי, אני יו"ר ועדת משלחות לחו"ל, אני יו"ר ועדת בלאי של בית הלוחם, חבר ועדת מילגות וחבר ועדת הלוואות, המון תפקידים יש לי, ואני מתסכל לעובי הקורה ואני שואל, לעזאזל... השתקמתי. אבל כל הזמן היינו מקבלים וואוצ'ר להבראה בבית מלון, בפנית הואוצ'ר למטה היה כתוב, חולה נפש, באדום. ,
שכנתי, זהבה גלאון הח"כ, אני יוצא עם האוטו שלי, קיבלתי אוטו ממשרד הביטחון עם תו נכה, היא עוברת עם האוטו שלה לצאת מהחניה, ואז היא שואלת אותי: חיים, אתה נכה צה"ל? היא בדקה אותי מכף רגל ועד ראש. מה יש לך? הלום קרב חולה נפש. מה????? אתה חולה נפש? חיים הרי אנחנו מורידים את הזבל ביחד, במעלית ביחד, בחניה ביחד, אין לך שום סימן של מחלת נפש. אני לא מבינה. אמרתי לה, אני מוגדר כחולה נפש במשרד הביטחון. ואז היא אומרת לי, תראה חיים, האם יש לך חברי במצב הזה? תביא כמה חמישה שישה חברה שלך, תעלו אלי לכוס קפה, היא גרה בקומה 9 אני בקומה 7. באנו, ישבנו ודיברנו, היא שאלה שאלות , אף אחד לא חולה נפש (מדגיש) ...
טוב היא אמרה, חברה הבנתי תודה רבה קיבלתי את מה שרציתי. חיים, תישאר, וחיים נשאר. חיים, אני צריכה אותך איתי בכנסת בעוד חודש, חודש ומשהו. אני בכנסת? אני רוצה לערוך כנס שיקרא הלומי קרב ולא עוד עלומי קרב. בכיף. הזמנתי 320 חברה לכנסת, כולם הלומי קרב. מי לא היה, פסיכיאטרים מהדרכה העליונה ביותר. ונאמר בפירוש, הם לא חולי נפש. בכנסת אמרתי, אני רוצה לראות חולה נפש אחד שהוא באמת חולה נפש, שמשרד הביטחון נותן לו אוטו, מאשרים לו רישיון נהיגה ... למה אני נקרא חולה נפש ואני מקבל רכב ממשרד הביטחון עם רישיון נהיגה עם הכל, הכל בסדר. למה? הוא צודק. בקיצור, יצאנו מהקטגוריה של חולי נפש.היום אנחנו קוראים Post-traumatic stress disorder - PTSD. בסדר, אני פגוע טראומה אבל לא חולה נפש. אני חי כמוני כמוך..יצאנו מזה. הנשיא קצב שמח שיצאנו מהקטגוריה הזו והוא הזמין אותנו למסיבה אצלו בבית ואני מודיע בארגון... אבל יצאנו מהקטגוריה הזו.והיום אני חי עם אשתי כבר ארבעים וחמש שנה .. עד 119, הלך בטרם עת (צחוק).
