יחסם של חכמים לחכמה חיצונית

את יחסם של חז"ל לתרבות הזרה שסבבה אותם לא ניתן לסיווג פשטני, שכן יחס זה רחוק מלהיות אחיד. חז"ל לא הטילו ספק במציאותה של חכמה בקרב אומות העולם והם גם העריכו חכמה זו. הכרה זו מקבלת ביטוי בספרות, "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין"[1] ונפסק, "הרואה חכמי אומות העולם, עובד כוכבים שחכמים בחכמות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם".[2]  

בספרות חז"ל מוצאים עדויות שחכמים רכשו ידיעותיהם על הטבע מהסביבה הנוכרית,[3] ולא נמנעו להודות במחלוקות עם חכמי הגויים שהצדק עימהם,[4] ואף נמצאו תלמידי חכמים שלמדו חכמות חיצוניות והגיעו לדרגה נכבדה,[5] ואף כאלה שערכו ניסויים בתחומי מדע שונים לצורך מחקר המשרת את ההלכה.[6]  

על חובת האדם ללמוד חכמה הטבע כדרך להכרת גדולת הבורא ומעשיו למדים אנו מדברי ר' שמעון בן פזי משום בר קפרא במסכת שבת.[7] עדות להשפעות חיצוניות על בית הנשיא מוצאים בספרות החיצונית בה התכתבות של כמה נשיאים עם הרֶטור המפורסם באנטיוכיה, ליבניוס.[8] התכתבות זו שהייתה ביוונית מזכירה את בן הנשיא שנשלח באנטיוכיה על מנת לקבל חינוך יווני גבוה ולאחר שלמד אצל מורה בשם ארגיאוס. מדובר ככל הנראה בנשיא גמליאל החמישי,[9] כך גם בתחום הרפואה מוצאים השפעה מבית מדרשו של הרופילוס והוכח שהרופאים בארץ ישראל הושפעו ממסורת הרפואה האלכסנדרונית בתחום האנטומי ושחלקם רכש השכלתו שם.[10] שלמה נאה כותב שחלק מן האמונות והידיעות על הטבע האישה מקורו בחיבורים מן הקורפוס ההיפוקריטי שהיה אחד מן המקורות החשובים ביותר ומן הקדומים ביותר של ידיעת הטבע וחכמת הרפואה בעת העתיקה.[11]

עדויות אלה עולות בקנה אחד עם הטענה העיקרית של ליברמן בספרו "יוונית ויוונות בארץ ישראל", שאין שום מקור האוסר לימוד "חכמה יוונית" אלא רק הוראת חכמה זו היא אשר נאסרה מהטעם שידיעתם של חכמים בחכמה היוונית הועילה להם לגייר גויים ולהוכיח יתרון הדת היהודית על פני דתות אחרות.[12] גדליה אלון הגיב בביקורת חריפה על טיעוניו המרכזיים של שאול ליברמן ועיקר ביקורתו היא, שאין לראות במקבילות בין העולם היהודי והיווני משום הוכחה להשפעה ישירה על עולמם של חכמים.[13]

בין הגזרות שגזרו "בו ביום" סמוך לחורבן, "...על לשונם...".[14] לשונם אבל לא חכמתם. "אשר אין בה מום"[15] זו מלכות יוון",[16] שהחכמה שנתן הקב"ה לאומות העולם ובהם יוון תואמת את בחינתם האנושית ולפיכך חכמתם אינה האמת של חכמת האל אולם לחכמתם שהיא חכמת הטבע  יש ערך כפי שמעידים חז"ל עצמם, "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח): "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו", יש תורה בגוים אל תאמן דכתיב "מלכה ושריה בגוים אין תורה".[17] ממדרש זה עולה שתפיסת חז"ל היא שאם חכמי אומות העולם ראויים לחכמת האל ובכל זאת חכמתם שאינה במישור האמונה היא חכמה גמורה. על צורך בלימוד השפה היוונית מוצאים אנו עדות בבבלי, "אמר ר' יוחנן אין מושיבין בסנהדרי(ן) אלא בעלי חכמה ובעלי קומה ובעלי מראה ובעלי זקנה...ויודעים שבעים לשונות שלא תהא סנהדרי(ן) שומעת מפי המתורגמן".[18] נימה חיובית לצורך בלימוד חכמה זו, היה משום שבאותה העת היה צורך להשיב טענות שכליות לאותם אפיקורסים שניסו לנגח את הדת היהודית בבחינת, "ודע מה שתשיב לאפיקורוס".[19] הווה אומר, כורח המציאות ולא כמציאות לכתחילה. גישה נוספת אצל חז"ל היא שיש למצוא בחוכמה החיצונית חלק מההוויה האלוהית באופן שכשהאדם מתוודע לחכמה החיצונית הרי הוא רוכש תובנות נוספות טובות יותר לגבי חכמת האל. כבר הוזכר רבי יוחנן שעליו נאמר, "שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד והלכות ואגדות דקדוקי תור'(ה) ודקדוקי סופרי(ם) קלין וחמורי(ן) וגזרות שוו(ת) תקופו(ת) וגימטרי(אות) ושיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים".[20] מכאן, שכל אלה מצווה ואף חובה ללמדם.

מנגד, מוצאים איסור על לימוד חכמה יוונית מחשש כבד מפני מינות ומפני ביטול תורה שעל חשיבותה של מצווה זו וחומרת עוון ביטולה הפליגו חכמים.  לכן, "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוני".[21]

טבעי הוא שגם בן משפחת הנשיא ש"למד את כל התורה כולה" אין לו היתר להתפנות לחכמה יוונית אלא בשעה "שאינה לא מן היום ולא מן הלילה". טעם הירושלמי לאיסור הוא, "מפני המסורות",[22] והכוונה, מחשש שיתרגל ללשונם וישהה בחצר מלכותם וילשין וימסור יהודים למלכות. הירושלמי דוחה את טעם הבבלי משום שאם ירצה אדם ללמד יוונית על מנת להתפרנס יהיה מנוע לעשות זאת. לפיכך מסתפק הירושלמי בטעמו שזמנו הוא עוד מהתקופה היוונית בה נאסרה חכמת יוון על ישראל.[23] איסור זה לווה בקללה איומה, "ארור שילמד בנו חכמה יוונית". מקור אחר, נגזרה הגזרה בפולמוס של קיטוס, "בפולמוס של קיטס גזרו על עטרות הכלה ושלא ילמד אדם את בנו יוונית".[24] זמן הגזרות מוכיח, שהאיבה המתגברת לרוצחי העם היהודי הם ששמשו אמתלה (אך לא בהכרח סיבה) לאיסור זה.[25] לא רק המינות עצמה אסורה אלא גם המינים עצמם פסולים הם ללמוד מהם דבר כלשהו,"דאמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה".[26]  

סיכום גישת חז"ל לחכמה יוונית, בהבדלה בין חכמה אותה מעודדים חז"ל ללמוד לעומת חכמה אותה אוסרים. היות וחכמתם שאינה במישור האמונה ראויים לחכמת האל, הרי היא חכמה גמורה.

סוף דבר הוא, שמעמד חכמות חיצוניות והשאלה הבסיסית אם, כמה ומתי יאה העיסוק בהם מעולם לא הוכרעו הכרעה חדה וסופית.[27]  עד כה הוזכרה "חכמת יוונית" כחכמה וכדרך הכללה ללא אבחנה בין חכמות שונות. אם כן נשאלת השאלה, מהי חכמה זו וכיצד תפסו חכמים מונח זה.

​

1. חכמה יוונית לפי תפיסת חז"ל

חז"ל הבדילו בין חכמה יוונית ללשון יוונית, "לשון יוני לחוד, חכמת יונית לחוד".[28] 

מנחם הירשמן מנתח שתי גישות לתפיסת מושג זה. הוא מביא את ספר בן סירא כנציג מובהק של אסכולת החכמה בימי בית שני ומתאר את המהפכה שהתחוללה בתפיסת החכמה בימיו של בן סירא כפי שכותב אותה ההיסטוריון ג'וזף ביקרמן. עיקר טענותיו הן, שמושג החכמה הורחב מתבונה טבעית לתבונה תרבותית, לראשונה המקרא הפך למרכז התרבות היהודית לכלל ציבור הלומדים, הפקעת לימוד המקרא מהכהונה לכלל הציבור, לימוד ספרי התורה לצד ספרות הלניסטית כדוגמת ספרי הומרוס ויש לראות במהפכה זו חיקוי המודל היווני של הפקעת "ספר ייחודי" מידי הכהונה ונגישותו לכלל הציבור. יש לראות בכך זהות, שהחכמה היא התורה ובלעדיות התורה והחכמה לעם ישראל, היא תכלית החכמה ואין להפיצה ולערבה בין הגויים והיא קוראת תיגר על הזדקקות כל שהיא לחכמת גויים. זוהי הגישה הראשונה אותה מציג הירשמן, גישתו של ר' ישמעאל הרואה את התורה כמקור כל חכמה, קוסמופוליטית וחד סטרית.[30]

גישה שונה, מתונה יותר בה הוא מעלה אפשרות שבתקופה התַנַאית היווה בית הנשיא גשר עיקרי לתרבות יוון ורומי, דרכו חדרה תרבות יוון לישראל. בסיס השערה זו' בניתוח שיח בית הנשיא עם נכבדי רומי בנושאים תיאולוגים שונים, עניינים שבטבע וכיו"ב.[31]

רפל מציע ש"חכמה יוונית" היא הרטוריקה, טכניקה המדריכה את האדם כיצד לבַשֵם את קולו ומה צריכה להיות תנוחת גופו כדי לשכנע את הזולת בעניינים שיש בהם חוסר ודאות. טכניקה זו שמשה את הקיסרים להפצת התרבות היוונית ששמשה דבק המאחד את הקיסרות מבפנים. הוא מתבסס על האבחנה שעושה הגמרא בין "לשון יווני" ו"חכמת יווני". כמעט בכל האזכורים של הלשון היוונית היא נקראת "יוונית" סתם. הביטוי "חכמה יוונית" מציין שהכוונה לחכמה שיש לה זיקה ללשון היינו, הרטוריקה. [32]

שאול ליברמן טוען שחכמים התכוונו במונח זה למכלול הידיעות שהיה בהן בכדי לסייע לאדם בקשריו עם חוגי המשכילים היוונים בארץ, בבחינת צינור יהודי שעשוי היה להעביר אליהם תרבות הלניסטית לכשירצו להסתייע בה.[33]

מולי וידאס טוען שאיסור "חכמה יוונית" מתייחס לשיח ולעמדות תרבותיות הלניסטיות בעולם היווני/רומי ומתפרס על פני תקופות וזמנים שונים ומתייחס למתחים וקונפליקטים שיש בהם ללמד על התרבות הבבלית בתלמוד, על השונות באוכלוסיה היהודית ועל הדינאמיקה ויחסי הגומלין בין יהודים ונוכרים.[34]

בבסיס ההצעות הללו מוצעות הסברות על השפעת התרבות ההלניסטית על חז"ל ורבים המחקרים על כך ומסקנותיהם קוטביות. סיכום שתי עמדות הקיצוניות בדבר השפעת התרבות ההלניסטית בא"י ומשמעותיה של "חכמה יוונית" הציג משה דוד הר במאמרו "ההליניסמוס והיהודים בארץ ישראל".[35] ברקע הדברים יש להביא בחשבון, ידע נרחב ומתועד היטב של חכמים באסטרונומיה, בוטניקה, זואולוגיה, רפואה ועוד. מנגד ובדומה לממצאי הסקירה המחקרית, בתחומי המתמטיקה בעולמם של חז"ל ניכר חוסר התיעוד במתודולוגיה ובהליכי החשיבה ותיעוד החישובים בדרכם לפסוק הלכות.[36] היעדר תיעוד זה הובילני על כורחי לשאול, האם הידע המתמטי של חז"ל הוא בבחינת שאילה של חז"ל מהעולם המדעי שסבב אותם ובאיזה אופן, ישיר או עקיף, או האם מדובר בהתפתחות מתמטית מקבילה בתוך התרבות היהודית לצד התרבויות האחרות. האם לרקע המתמטי בתקופה היוונית רומית הייתה השפעה על עולמם של חז"ל.

​

[1] איכה רבה (בובר)  ב ט.

[2] ברכות נח ע"א. בכ"י מינכן: "ברוך שחילק..".