בר-אדון התגורר עם משפחתו בבית הסמוך לבית הכנסת בימים נוראים נהג לתפוס את מקומו במבואה ממול לתיבת החזן וקולו התלווה לפיוטי החזן בקול מתנגן רם ונישא בסגנון ייחודי ספרדי.

להלן קטע מספרו של בנו המספר את סיפורי השכונה והמתאר את בר-אדון בבית הכנסת:

"אדם מסורתי, ציוני נלהב, דור שלישי בארץ, נצר למשפחה ירושלמית מפוארת אשר התגוררה בעיר העתיקה לאורך דורות ושורשיה מאנוסי ספרד. אבא היה מכבד את בית הכנסת בנוכחותו הבולטת והרועמת מדי חג ומועד, יום טוב ומועדי זיכרון להוריו. היה עומד לו תמיד בחצר בית הכנסת ורק לעתים נדירות היה נכנס פנימה. כפוף משהו, חובש כיפה לבנה גדולה, תמיד בקדמת ראשו, טלית משי ארוגה בחוטי זהב מונחת על כתפו בסגנון יהודי ספרד וסידור שנהב עתיק, מתנה מסבו, אחוז בידיו. היה מתפלל בכוונה גדולה ומפנה ראשו מידי מספר דקות למעלה, לכיוון מרפסת הסלון שלנו, לוודא שאנחנו בסביבה. ואיזה קול היה לו! שפתיים יישק! טנור גבוה, נישא מעם, עולה לגבהים מדהימים ומכסה בעוצמתו וכוונתו על כל שאר המתפללים. תמיד ידעתי בתוך תוכי שתפילתו החזקה והמתכוונת משיגה את כולם ומתקבלת ראשונה בשמיים...

אימי הייתה פוקדת בקביעות בכל ראש שנה, יום כיפור ותפילות "יזכור" את בית הכנסת האשכנזי הגדול ברחוב דיזינגוף, בואכה רחוב ירמיהו. אישה נמוכת קומה, יגעת יום, לבושה תמיד בשמלה פרחונית ומטפחת מכסה את ראשה, עומדת לה בצנעה בעזרת נשים ומחזיקה בסידור ישן, תמיד במקום הקבוע שלה למעלה, מצד שמאל, ליד העמוד".

הלך לעולמו כט' תמוז תשנ"ט.