​

                                                       

​

אחרי חגי תשרי, מתישהו בראשית המאה ה-13, התיישב יוסף אלשראבי לכתוב מכתב לאביו אבו אלפרג', ובו יסכם את חדשות החג מאלכסנדריה. יוסף שלח לאביו איחולים "בהדא אלעיד אלמבארך אלשריף (בחג זה המבורך והמכובד), אללה תעאלי (אלהים יתעלה) יזכיך שנים רבות ושנים נעימים ותכתיב בסיפר חיים ובסיפר זכרון בסיפר מחילה וסליחה אמן".

לאחר הברכות עובר יוסף לתאר לאביו אירועים מהחג החולף באלכסנדריה, ובראשם מה שקרה ב"יום אלערבא", יום הערבה, הוא הושענא רבה, ערב שמחת תורה. הקטע הבא טרם נידון ע"י חוקרים. להלן תרגום מוצע שלו, ואחר כך הסבר:

"יעקוב אבן אלמעלם התווכח עם בנו הפוזל, והרביץ לו עם הנעל באמצע השוק, והנער ניסה להבריח את אביו באמצעות האסלאם, והמוסלמים נמלאו קנאה דתית בשל כך, ולקחו אותו והביאו אותו אל המושל. אמר להם (הנער): לא חלים עלי עונשי האסלאם בקשר לכפירה, מכיוון שאינני בוגר. אך הקאדי אבן גארץ דן בנושא ואישרר את התאסלמותו של הנער. ונמשכו בעקבות כך דיונים רבים, אין המקום לפרטם. והשייך' אבו סעיד הגיע בליל החג והוא---" – כאן נקטע הטקסט...

התרגום המוצע כאן הוא הצעה בלבד, המתבסס על הבנה כללית של האירועים, למרות כמה קשיים בטקסט עצמו. נראה שמה שקרה הוא שהנער ואביו רבו, ויכוח שהגיע לעימות פיזי ומשפיל כאשר האב היכה את בנו באמצעות נעליים (באלמדאס) באמצע השוק, לעיני עוברים ושבים, בהם מוסלמים. בשלב זה הנער 'זעק אלאסלאם' – השאלה היא מה הפירוש המדויק של ביטוי זה, שאלה קשה היות שערבית-יהודית שונה מערבית-ספרותית במשמעותם של שורשים ומילים, היא משקפת שפה עממית יותר שכמעט ואין לנו תיעוד שלה, ואנו לומדים אותה לאט-לאט מתוך הטקסטים הנחשפים. 'זעק' בערבית-ספרותית משמעותו להבריח, להפחיד, להרתיע, כמו הברחת חיות טורפות מן העדר. בהקשר המדובר נראה שהנער ביקש להגן על עצמו, להרתיע את אביו המכה, בכך שצעק משהו בסגנון "אני מוסלמי" או אולי אפילו צעק את השהאדה, העדות המוסלמית "לא אלה אלא אללה" – אין אלוה מבלעדי אללה (יכול להיות גם להיפך – הנער צעק משהו בגנות האסלאם, כדי לגרור התערבות של המוסלמים הסובבים, ואולי כדי לזקוף זאת לחובתו של אביו).

כך או כך, ברור שהנער תפס את תשומת לב המוסלמים הסובבים, שלבשו רוח קנאות דתית – או משום שהנער העליב את דתם בלהט הויכוח, או משום שהנער שהתאסלם-לכאורה, הוכה על-ידי אביו היהודי. מכל מקום הם הביאו אותו בפני המושל שיכריע את דינו. שם טען הנער, או יותר סביר אביו או מישהו מטעם הקהילה היהודית, כי לא חל עליו 'חדא אסלאם' – עונשי ה'חד' הם העונשים הניתנים על עבירות 'שבין אדם למקום', עבירות דתיות חמורות, בהם גם כפירה, והעלבת האסלאם. הטענה היתה כי מכיוון שהנער טרם הגיע לבגרות, עונשים אלה לא חלים עליו, ולכן אינו אמור להיענש על עלבונות דתיים, או – במקרה שבלהט הויכוח עם אביו טען שהוא מוסלמי – אין להחשיב זאת כהתאסלמות, והוא יכול לחזור לדתו ולמשפחתו היהודית מבלי שייחשב ל'כופר' (שדינו מוות).

הטענה לא התקבלה על דעת הקאדי והוא 'שב וחידש עליו את האסלאם' (רגע גדד עליה אלאסלאם) – כלומר, להצעתי, אישרר את התאסלמותו של הנער שנאמרה בלהט הויכוח (או לחילופין, אישרר את התאסלמותו של הנער, שהיתה הדרך היחידה להצילו מעונש על העלבת האסלאם). אין ספק שהנער הפוזל, ואביו יעקוב אבן אלמעלם, התחרטו מאוד על הויכוח ביניהם באמצע השוק – ויכוח שהתחיל כמו ויכוחים רבים בין אב לבן, ונגמר בהתאסלמות.

אגב, מקרה דומה מתועד בפתווה מוסלמית מספרד, 300 שנים לפני כן – נער ברח מהוריו והגיע לקאדי, שם התאסלם, ומצא מסתור בבית מוסלמי. הוריו חיפשו אחריו, מצאו אותו באותו ערב, ושכנעו אותו לחזור לדתו. כעת נשאלה השאלה האם יש להתיר לנער, שעדיין איננו בוגר, לחזור לדתו המקורית (כלומר, התאסלמותו אינה קבילה וחזרתו לדתו המקורית אינה נחשבת 'כפירה')? חכם הדת המוסלמי השיב שאם הנער איננו בוגר, והוא מתעקש לחזור לדתו המקורית, יש להתיר לו זאת.

(המכתב מן הגניזה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', T-S12.305, וטרם פורסם).