דיון

השאלה על סדר היום הייתה  בדיני טהרות מהו דין תנורו של עכנאי. תנורו של עכנאי הינו תנור העשוי חוליות חוליות, פרוסות פרוסות ובין חוליה לחוליה נתנו חול ומזכיר התנור נחש עכנאי. המחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים היא, האם התנור נחשב ככלי שלם ולפיכך אם נפלה טומאה לתוך חלל התנור אין הוא מקבל טומאה, זו הייתה דעת ר' אליעזר. חכמים חלקו עליו וטענו שהתנור אינו מהווה כלי שלם ולפיכך אם נפלה טומאה לחלל התנור הוא נטמא.

באותו היום העלה ר' אליעזר כל כל הטענות שבעולם, הלכות, מדרש וכו' כדי להוכיח את טענתו שהתנור טהור. היות ולא קיבלו דעתו, הפעילו כוחותיו המסתוריים והביא ראיה מהרוב. אל תישארו בטענותיכם כפי שהחרוב לכאורה נטוע על מקומו. הזיז את החרוב וביקש מחבריו לבית המדרש לשנות דעתם, להזיז אותם מדעתם. באותו אופן, הפעיל כוחו להזיז את זרם המים לאחור כנגד הטבע. ולא זזו חכמים מדעתם. הוכחה נוספת מביא ר' אליעזר מכתלי בית המדרש שספחו להם דודורות של הלכות ומדרשים. ר' אליעזר קורא להם לסייע לו בהוכחת דבריו. והנה  כתלי ביהמ"ד מטו ליפול. ואז, גוער בהם ר' יהושע וטוען בפניהם שהמסורת איננה הוכחה לפסיקת הלכה. הפסיקה לאחר שניתנה תורה היא בידי אדם ולא בידי שמים. הלכה היא לפי דעת הרוב בבית המדרש. וזה חידוש גדול ומכונן אותו קובע ר' יהושע, שהיה דרשן הדורש חידושים לעומת ר' אליעזר שהיה איש מסורת ומנהגים.

ההבדל בין שניהם עליו מבוססת המחלוקת הוא גישתם להלכה.

ר' יהושע, חדשן היה ועליו מסופר בבבלי (חגיגה ג' ע"א): ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר <בן> חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.

לעומתו, על ר' אליעזר נאמר במשנה (אבות ב' ח'): "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב', ח') והמשמעות, הלכה בפיו נשענת על מה ששמע מרבותיו.

וזו מהות המחלוקת, הבדלים בגישה, חדשנות בהלכה לעומת מסורת קבועה.

כתלי ביהמ"ד נשארו מטים ליפול, לא הזדקפו לכבודו של ר' אליעזר ולא נפלו מפאת כבודו של ר' יהושע . באמצעות המופתים מבקש ר' אליעזר להוכיח לחכמים את טיעוניו. החרוב, נטוע 70 שנה עד שהוא מבשיל ונותן פירות וכך אמת המים שבאופן טבעי המים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך וכן כתלי בית המדרש שמטו ליפול. המסר של ר' אליעזר הוא, כי המסורת איתו ויש להישמע למסורת זו.

ומדוע האותות ניתנו על ידי החרוב ואמת המים. כאן רומז ר' אליעזר את מה שדורש הבבלי במסכת תענית (כג' ע"א): " יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי - כך אני שותל לבני.". הזקן נוטע עץ למען הדור ההמשך. לעץ החרוב יש שורשים חזקים המסמלים את המסורת ופה הוא מנסה לרמוז שהמסורת מוכיחה צדרת טענתו כשם שעץ החרוב מסמל המשך ורציפות הדורות.

באותו אופן, אמת המים. זרימת המים מסמלים רציפות ההלכה והוא מנסה לומר לחבריו שיש לקבל את טענתו משום רציפות המסורת ששמע מאבותיו.

כתלי בית המדרש הם מרכז תורני המביא לידי ביטוי את שושלת מסורת אבות. לפיכך על חכמים לקבל דעתו ובהמשך אף בת קול שהיא קול המסמל את דעת הקב"ה, מקבלת את טענותיו.

ר' יהושע טוען בפני בת הקול, "לא בשמים היא", מרגע שירדה תורה, נתונה היא בידי אדם ולא בידי הקב"ה. לפי ר' ירמיה מספר דורות לאחר מכן, משעה שירדה תורה בסיני, חכמים הם שפוסקים הלכות ולא בת קול. והיות ופסירת ההלכות היא לפי עקרון דעת הרוב, "אחרי רבים להטות", אין הלכה כר' אליעזר משום שהוא בדעת מיעט.

וכדי שמחלוקת מסוג זה לא תחזור על עצמה בדורות הבאים, נוקטאים חכמים בצעד רדיקלי, "אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום באש". שריפת הטהרות הכוונה שריפת כל פסיקותיו לרבות פסיקתו בסוגיית תנורו של עכנאי שרפו וזאת על אף גדולתו של ר' אליעזר שעליו נאמר,"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף המאזנים ור' אליעזר בכף השניה, נמצא הוא מכריע את כול"ם (אבות ב', ח') ובסוגיה זו הוא אף מקבל חיזוק לטענתו מבת קול.

בתלמוד הירושלמי הסיבה שר' אליעזר לא קיבל את עיקרון "אחרי רבים להטות" היא משום שחבריו שרפו טהרותיו בפניו, זלזלו בו ואז עלה הצורך מבחינתו להוכיח את צדקת טענותיו.

על הקושי של הגמרא , וכי ר' אליעזר לא הכיר את הטיעון "אחרי רבים להטות". אלא שככל הנראה רצה לנהוג על פי מצפונו, שמירת המסורת. 

ר' עקיבא שהיה תלמידו מתנדב להודיעו על הנידוי. היות וחשש מזעמו של ר' אליעזר והיכיר בכוחו הרב, לבש שחורים והתישב מרחק ארבע אמות ממיטתו.  בכך, רומז ר' עקיבא ואומר "כמדומני", נדמה לי שחברים בדלים ממך. ר' אליעזר מבין ונוקט צעדים של אדם מנודה, יושב ומתאבל על הרצפה.

עקב כך לקה העולם באספקת הפירות שלקו וכל מקום שר' אליעזר היביט בו נשרף.

רבן גמליאל נמצא באותה העת בספינה ונמצא מסכן את חייו עקב הסערה שפרצה בים. הוא מבין את סיבת הסכנה משום שכפה על ר' אליעזר לקבל את פסיקת הרוב בבית המדרש מהסיבה, שלא ירבו מחלוקות בישראל. "נח הים מזעפו".

תוצאת המחלוקת והנידוי היא שראש הסנהדרין רבן גמליאל נפטר.

אמא שלום, אחותו, שהייתה אשתו של ר' אליעזר לא השאירה את ר' אליעזר מאז אותו המקרה להתפלל לבד,כדי שלא ייפול על פניו בעת אמירת תחנון משום החשש שהדבר עלול לגרום לזעזוע גדול מאוד בשמים ולמות רבן גמליאל.

מספר התלמוד, שיום אחד לא הקפידה אמא שלום על השמירה על בעלה בעת אמירת תחנון. עני עמד בפתח וביקש מעט מזון להכניס לפיו, היא השאירה את בעלה לבדו בכדי לתת לחם לעני. כשחזרה מצאה את בעלה נופל על פניו, ואז אמרה לו: "קום, הרגת את אחי". אותו זמן יצא קול קורא מבית ראש הסנהדרין שהכריז על מותו של רבן גמליאל מסיבת צערו של ר' אליעזר. ולשאלתו כיצד ידעה אשתו על מותו, עונה לו אשתו: "מקובלני מבית אבי אבא", כך קיבלה מאביה ר' שמעון, שהיה מבית הלל, וכך הלאה במרוצת הדורות לאחור, עד דוד המלך, משום שכל השערים יכולים להינעל לפני שפונים לקב"ה חוץ משערי אונאה.